בצבא כקצין עד סוף המלחמה. בתמוז תרע''ז שימש כמתורגמנו של מפקד גרמני בצבא התורכי שחנה במושבות יהודה, ובהשתדלותו אסר המפקד על החיילים התורכים לפשוט ולחבל בכרמי היהודים.
בשנות 1919/20 עבד במזכירות ועד הצירים (ההנהלה הציונית בירושלים בעניני הערבים וקרקעות.
היה מפעילי מפלגת אחדות העבודה (חבר הועד הפועל שלה ב-1920/25) ולמן איחוד המפלגות )1930( ואילך - במפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא''י). סיים למודיו בלונדון בבית-ספר גבוה למדעי המדינה והכלכלה ב-1924, השתתף בפעולה המדינית והעתונאית של ההנהלה הציונית בלונדון, וכן היה שם חבר מרכז "פועלי ציון" באנגליה וצירם בועידת מפלגת העבודה הבריטית ושימש מקשר בין הסתדרות העובדים העברים הכללית הא"י וביו מפלגת העבודה הבריטית באותה תקופה, כשראשי תנועת העבודה שלנו תלו תקוות רבות בעזרתה המדינית של מפלגת העבודה הבריטית לטובת הציונות.
בשנת 1922 נשא לאשה את צפורה בת יהודה ליב מאירוב (ראה כרך א', עמוד 138).
פרסם מאמרים ב"קונטרס" וב"דבר" בחתימת מ. בן-קדם, מ. קרוב-רחוק, ובשנות 1925/31 היה מעורכי "דבר" וכן ערך בשנתים האחרונות של אותה תקופה את השבועון האנגלי של "דבר".
ב-1931 נתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בניהולו של הד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל והשתתף במו"מ שהתנהל אז בין אישים יהודיים בעזרת המחלקה ובין האמיר עבדאללה אבן חוסיין ההאשימי ועוד אמירים ונכבדים מעבר הירדן בדבר פתיחת החלק המזרחי של ארצנו להתישבות עברית ועבודת פיתוח לטובת שני העמים, על אף תככי הסוכנים הבריטיים שעמלו לזרוע פירוד ביניהם.
אחרי רצח הד"ר חיים ארלוזורוב (על שפת ימה של ת"א, בליל שבת, כ"ב סיון תרצ"ג) נבחר בקונגרס הציוני הי"ח להנהלה, והתמנה לראש המחלקה המדינית, ניהל את המלחמה נגד הספר הלבן, הופיע בפני ועדות החקירה הבריטית, האנגלו-אמריקאית והבינלאומית וייצג את התביעה הציונית במיטב יכולתו, נשא על שכמו את עול העבודה המיגעת של הופעות בפני הנציב העליון והמזכיר הראשי וגורמי חוץ שונים במאמץ להשיג הבנה ורצון טוב לענין היהודי. השקיע הרבה מרץ בארגון ההתנדבות היהודית לעזרת הצבא הבריטי במלחמת-העולם השנית וביצירת הבריגדה היהודית ובהשתדלות בעד פתיחת שערי הארץ בפני שארית הפליטה היהודית. את העזרה קיבלו הבריטים, כאשר הבינו סוף-סוף שהם זקוקים לה, אך קשיחותם כלפי עם ישראל ושארית הפליטה לא רפתה. וכשהגיעו מים עד נפש פעלה "תנועת המרי" של ה"הגנה", נגד הבריטים בארץ בפיצוץ סמליים בתור מחאה. השלטון הגיב במסע דיכוי נגד הישוב, וביום ל' סיון תש"ו (29.6.46) אסרה המשטרה הבריטית אותו ואת חברי הנהלת הסוכנות והועד הלאומי יצחק גרינבוים, ד"ר ברנרד ג'וזף (בכינוי העברי החדש: דב יוסף) הרב י. ל. הכהן פישמן , דוד רמז, ומרדכי שטנר ואת מנהיגי הרביזיוניסטים ד"ר זאב פון-ויזל ויוסף שופמן, וכל אלה נכלאו במחנה-המעצר בלטרון במחלקה ל"עצירים חשובים מאד", ועוד כ-2000 איש ממקומות שונים בארץ בתור עצירים.
ביום י"א חשון תש"ז (5.11.46) שוחרר מהמעצר וחזר לעבודתו המדינית וגם יתר העצורים החשובים מאד שוחררו אחרי המעצר הממושך.
תנועת המרי המשיכה את מלחמתה בהבאת אניות מעפילים, שגורשו באופן שיטתי למחנות קפריסין.
מערכת העצבים של השלטון הבריטי התמוטטה, אחרי שנוכחו שהכלא, הגירוש והגרדום לא הפחידו את המנהיגים, העסקנים ואת ארגוני המחתרת. החל השלטון לאיים בעזיבת הארץ ולמסור את ההכרעה על עתידה לארגון האומות המאוחדות. באספתה הכללית השניה ייצג משה שרתוק את התביעה היהודית בפני הועדות והמליאה של עצרת האומות, עמד על משמר הגבולות והריבונות כמיטב יכולתו ועמד בפני הדיפלומטים של המדינות הריבוניות כשוה בין שוים, כנציג של אומה עברית ריבונית, וביום 29.11.47 החליטה עצרת האומות לחלק את הארץ וליסד מדינה עברית בחלקה. השלטון הבריטי איים בתוהו ובוהו שישתרר בארץ עם צאתו, ואף ארגן ועודד את הערבים להתחיל במלחמה, בפגיעות בנפש וברכוש של יהודים. השלטון ציפה שיהודים יתחננו אליו ויבקשו ממנו להשאר בארץ, אך כוחות היהודים עמדו על המשמר, הדפו את התוקפים הערבים והנחילו להם תבוסות, על אף הפרעות הכוחות הבריטיים למגינים היהודים ועזרתם הפעילה לערבים, וכך הוכרח השלטון הבריטי לעמוד בדיבורו ולהסתלק מהארץ ביום 15.5.48, ויום קודם לכן הוכרז על הקמת מדינת ישראל וממשלתה הזמנית, והוא נתמנה לשר-החוץ שלה ובחדשים הראשונים לכהונתו נטל עליו העול הכבד של יצירת שירותי משרד-חוץ יש מאין, קשרים דיפלומטיים עם מדינות שהכירו בישראל ועמידה בפני תככים ומזימות ונגישות של מעצמות ונציגים בינלאומיים חורשי רעה.
נבחר ביום כ"ד טבת תש"ט לציר האספה המכוננת (הכנסת הראשונה) של מדינת ישראל ברשימת מפא"י, ונתמנה לשר החוץ בממשלה הפרלמנטרית הראשונה.
באדר תש"ט החליף את שם משפחתו ל-שרת .
צאצאיו: יעקב, יעל, חיים.
מרדכי בן הלל הכהן
נולד בי"ג שבט תרט"ז (1846) במוהילוב, שעל הנהר דניפר (רוסיה הלבנה), לאביו הלל (סוחר אמיד, שומר מסורת, למדן וידע גם פרק בהויות העולם, מצאצאי ר' יחיאל מפריז) ולאמו רבקה לבית וורהפטיג.
קיבל חינוך מסורתי ותורני בחדרים ולמד בהם ש"ס ופוסקים. עברית למד מפי מורה שפת עבר, שלימד את אחיו ואחותיו הגדולים ממנו והספר החיצוני הראשון שנזדמן לו לקריאה היה "דברי ימי עולם" לשולמן וכן גליונות בודדים מ"הלבנון".