ב-1933 נבחר לחבר ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות ומנהל מחלקת הכספים והאדמיניסטרציה שלה והגשים את המלוה החיצון הראשון שלה להבראת מצבה הכספי שהיה רעוע. ביותר. מ-1934 יצג את ההנהלה כחבר הדירקטוריון וגוברנור באוצר התישבות היהודים וכן בחברת הכשרת מפרץ חיפה, בחברה למטעים, בחברה להתישבות חקלאית "רסקו", בחברת המים ובעוד מפעלים כלכליים שונים הקשורים בסוכנות ובהנהלה הציונית.
בתקופת ההכנות להקמת מדינת ישראל ניהל את עניני הכספים ב"מנהלת העם". עם הקמת מדינת ישראל נתמנה לשר האוצר בממשלה הזמנית. נבחר כציר לכנסת הראשונה (האספה המכוננת) ביום כ"ד טבת תש"ט ונתמנה לשר האוצר בממשלה הקבועה הראשונה.
בשבט תש"ט ביקר בארצות הברית בקשר עם ההלואה של 100 מיליון דולר למדינת ישראל והמגבית המאוחדת שם.
פרסם מאמרים פובליציסטיים וכלכליים בעתונות של תנועת העבודה.
בנותיו: בתיה אשת יוחנן רוזנברג, עטרה.
יוסף חיים ברנר
נולד בעיירה נובאיה מליני, פלך צרניגוב (אוקראינה), י"ז אלול תרמ"א (1881) לאביו שלמה (מלמד, מטופל במשפחה בת 8 נפשות וחי חיי דחקות ועוני, נספה ביחד עם בנו שמואל נח , רבה של העיירה קונוטופ, בימי הפרעות של פטלורה באוקראינה) ולאמו חיה רייזה לבית רבינוביץ. קיבל חנוך תורני ומסורתי בחדרים עד גיל עשר ושש שנים בישיבות ויאטקה, פלך מוהילוב, קונוטופ (גורש משם על כתיבת מאמרים עבריים נגד החסידות) ופוצ"פ אצל הרב ר' השיל נתן נטע גנסין (אביהם של אורי ניסן הסופר ומנחם איש העליה השניה מיוצרי התיאטרון העברי בחו"ל ובארץ). הצטיין בהתמדתו ובכשרונותיו ויצא לו שם כמתמיד ועילוי. קשר קשרי ידידות עם בן ראש הישיבה אורי ניסן ושקדו ביחד על הספרות העברית החדשה והשתלטו בה. יחד הוציאו את העתונים "הקוץ" (עתון יומי) ו"הפרח" (ירחון) בכתב יד, בהם פרסם את יצירותיו הראשונות. עבר לביאליסטוק ולמד אצל דודו, סופר סת"ם את האומנות לשם פרנסה, אבל לא הצליח. השתלם בלימודים כלליים ושקד על הספרות הרוסית בכחות עצמיים.
בשנת 1897 עבר להומל והמשיך בלמודיו, הושפע מהסופר הרוסי דוסטוייבסקי, מדעותיו של לב טולסטוי ומהפובליציסטיקה הרדיקלית של הימים ההם. היה שם זמן מה מזכירו של מרדכי בן הלל הכהן, התפרנס משעורים פרטיים ומעבודתו כספרן בספריה הציונית, חי חיי נזיר וצמחוני. כאן נפגש עם ז. י. אנכי, הלל צייטלין , וסופרים עבריים אחרים. היה זמן רב ממקור ביו של הלל צייטלין והיו משוחחים על שאלות עולמיות פילוסופיות. בזמן הראשון היה עוד ציוני, אח"כ התקרב אל תנועת הפועלים היהודית, הושפע מה"בונד" וערך את עתונה האי-לגלי "דער קאמפף" ביחד עם ברוך וירגילי-כהן. ב-1899 פרסם את ספורו הראשון "פת לחם" ב"המליץ". לפי המלצת צייטלין שלח לא. ל. בן-אביגדור מנהל "תושיה" בורשה ספורים קטנים שהוציא אותם בשם "מעמק עכור" (הוצ' "תושיה'', ורשה, 1900), שמשכו את תשומת לב המבקרים וכנוהו בשם "גורקי העברי", עבר לזמן מה לביאליסטוק ואח"כ לורשה, מקום מגורי א. נ. גנסין, שם התוודע אל הסופרים היהודיים י. ל. פרץ, אברהם רייזין, ה. ד. נומברג ועוד. חזר להומל והתפרנס משעורים לעברית, התמסר להפצת השכלה בין הנוער והמוני העם ובכל שבת היה מרצה תנ"ך וראשי פרקים של הציונות והסוציאליזם בעזרת הנשים של בית הכנסת הגדול מטעם "צעירי ציון" לפני קהל שומעים גדול. ב-1902 עבר לביאליסטוק ועבד ביחד עם אברהם רייזין בהוצאת "בילדונג" של א. קוטיק בתרגומים ספרותיים. בעזבו את ביאליסטוק מסר את כתביו לא. רייזין לשמירה, אך אבדו. ביניהם גם הספור "בחורף", שכתב אותו אחרי כן מחדש על פי הזכרון. נלקח לעבודת הצבא הרוסי ושרת בגדוד רגלים בעיר אוריול ברוסיה המרכזית יותר משנה. עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן עמד להשלח עם גדודו לחזית במזרח הרחוק. אז החליט לברוח מהצבא, נאסר ע"י המשטרה הרוסית והיה צפוי לעונש מות. ביזמת חברת ה"בונד" מהומל חוה וולפסון (נהרגה כחברת ההגנה העצמית בימי הפרעות במליטופול) ארגן ה"בונד" קבוצת מצילים שהבריחו אותו מתחנת בוברויסק לחו"ל.
הגיע ללונדון, עבד כספרן בספרית המהפכנים הרוסים ב-2 לירות לחודש, זמן מה ניהל את עניני "פועלי ציון" ותרגם לאידית את החוברת של ז'בוטינסקי "פאר וואס ווילן מיר דוקא ארץ ישראל" ("מדוע רוצים אנו דוקא את ארץ-ישראל" - הוצ' פועלי ציון לונדון, בפסבדונים י. מחבר), כן כתב מאמרים על הספרות העברית במדור העברי של "ג'ואיש כרוניקל", למד מלאכת סידור אותיות בדפוס, עבד בבית הדפוס העברי של ישראל נרודיצקי והתפרנס בצמצום. בת