אילמר-הומפרי, אוסקר מרמורק וזליג סוסקין, עמד במשך הזמן בחליפת מכתבים קבועה עם הרצל.
בתקופת אוגנדה עמד בראש "ציוני ציון", השתתף בועידה העולמית של "ציוני-ציון" בפריבורג, והיה ציר מא"י לקונגרסים הציונים הרביעי והשביעי. השתתף בכנסיה הראשונה של יהודי א"י בזכרוןיעקב באלול תרס"ג, ונבחר לנשיא ההסתדרות הארצישראלית הראשונה, ביחד עם יחזקאל דנין (גזבר), שלמה ילין (מזכיר), אהרן איזנברג ודב ליבוביץ שהוו את מרכז ההסתדרות שמקום מושבו היה ביפו.
ב-1905 התפטר מעבודתו בועד חובבי-ציון והתמנה כרופא בבית החולים ביפו.
ב-1905 חלה במחלת ריאות ונסע לחו"ל לשם רפוי.
ב-1907 הוזמן שוב לזכרון-יעקב לרופא במקומו של ד"ר נ. ויץ והחל לטפל בתכניות של פרופילקטיקה והשתדל להשיג מאת הברון רוטשילד תקציב למלחמה במלריה בכיוון הבראת הסביבה. פתח שם ביתחולים שנהפך למרכז רפואי בצפון הארץ, ארגן את קופת החולים הראשונה בארץ, ארגן קורסים לחובשים וחובשות. חשיבות מיוחדת היתה לפעולתו למען אנשי העליה השניה שלא היה להם בית לנוח אחרי המחלה, בית החולים שלו שימש גם כמקום הבראה. השתדלותו נשאה פרי, ולאט לאט נוצר השרות האנטימלרי בהנהלתו ובאמצעי הברון רוטשילד, שהקיף את השומרון והגליל (זכרון-יעקב, חדרה, עטלית, יסוד המעלה ומשמר הירדן), המשיך בפעולותיו אלו עד המלחמה העולמית והבריא במידה ידועה את המושבות הנגועות בקדחת, עד כדי כך שאכרי משמר הירדן ויסוד המעלה שהיו במצב של חולשה כרונית, יכלו שוב לטפל במשקיהם בדרך יעילה. כן סדר שיטת כרטיסים של כל הישוב ועשה כיניזציה מלאה. ב-1905 בהיותו עוד ביפו יסד עם א. אהרנסון, ו. סוסקין, ד"ר נ. וייץ, ד"ר כהן ומ. וזלינסקי את חב' "יצהר" למטע עצי זית ע"י חדרה וכן חכרו מאגודת נטעים את הפרדס גן-שמואל שמתחילתו ניטע ע"ש הרב שמואל מוהליבר כדי לספק אתרוגים לגולה.
פרדס זה שהיה בכל רע שוכלל, נחפרה באר ושופר מצבו, אולם קשה היתה המעמסה על החברים ובשנת 1912 נמסר גן-שמואל לקרן הקימת במצב פורה. מבלי שהספיקו החברים לקבל ממנו טובת הנאה. גם חברת "יצהר" חוסלה לרגל הקושי לשאת בהוצאות.
היה מיוזמי "הלואה וחסכון" בז"י וממיסדיו. פרסם חוברת פופולרית "לשמירת הבריאות עבור הפועלים והמתישבים החדשים" (הוצ. "לעם") ואסף חומר מדעי עצום שפרסם תמציות ממנו בעתונות המקצועית בחו"ל. ב-1913 פרסם מאמר על גלוי מחלת הבילהרציה בא"י (המקרה הראשון בא"י בפ"ת במימי הירקון). לפי הצעתו התישבו מיכאל וניטה לנגה בזכרון והחלו בבנין חצר "כרמל" וידידותם נמשכה עד יום מותם.
בימי מלחמת השפות עם חברת "עזרה", לחם לטובת העברית ופנה גם לעזרת "בני ברית" בקהיר. חלומו הגדול היה להתמסר לעבודה האנטימלרית בא"י, לשם זה בקר בארצות אירופה ובמיוחד באיטליה והתבונן למפעלים האנטימלריים.
עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה ב-1914 דאג להשגת רזרבה של חינין בשביל הישוב, ובאמצעות קשריו באיטליה ובשווייץ עלה בידו לקבל כמויות נכרות של חינין שעמדו לעזרתו במשך זמן רב ובית החולים המשיך את קיומו ולא נסגר.
בתקופת המלחמה עבד יומם ולילה, טיפל במסירות במגורשי יפו ות"א ומושבות הדרום. היה חבר ועד ההגירה בשומרון.
עם התגלות פרשת "נילי" בזכרון-יעקב, היה בעקב תפקידו כרופא, עד חי עיקרי לטרגדיה האיומה של מות שרה אהרנסון, ענוייה הבלתי האנושיים וענויי אביה וחבריה.
עם שחרור הארץ מתמסר בהתלהבות לבקורי המשלחת הרפואית של "ועד הצירים" ולמרות בריאותו הרופפת עבר ב-1918 את כל הארץ וסדר סטטיסטיקה של חולי הגרענת והמלריה ותיכן תכניות מלחמה בהן.
ב-1919 עבר לחיפה ועבד כרופא פרטי. לרגל זה ניתנה לו האפשרות לעבוד עבודתו המדעית והוא פרסם במשך זמן קצר 25 פרסומים מדעיים בעתונות הרפואית בחו"ל ובארץ. היה מרצה הרצאות מדעיות והורה לחבריו הרופאים את נסיונו הקליני הגדול, השתתף באופן פעיל בכל המוסדות הצבוריים והתרבותיים בחיפה.
היה יו"ר החברה הרפואית בא"י וחבר הועד המפקח של ביה"ס הריאלי בחיפה.
קבל תואר כבוד מטעם האקדמיה האיטלקית לרפואה לאות הערכה על מחקריו החשובים במלריה. כן השתתף בכמה קונגרסים רפואיים בינלאומיים בחו"ל. מילא כל ימיו את כל היעודים של הרופא העממי במלואם.
נפטר בכ"ג טבת תרצ"ו בחיפה ולפי צואתו הובא לקבורה בזכרון יעקב.