התגנב לאניה המפליגה לארץ-ישראל, הציע את עזרתו בעבודה לטבח הכושי של האניה וקיבל ממנו אוכל ומחסה בכל הדרך כשהגיע לחוף יפו והפקיד הטורקדרש ממנו פספורט, הגיש לו את פנקס-הקורא (עם תמונתו) מהספריה הצבורית בלודז, והפקיד, שלא ידע לקרוא, קיבל את התעודה בפספורט. פנה ללשכת העבודה, ביפו, הוסיף לעצמו שנים אחדות על גילו וקיבל עבודה בבנין הגימנסיה הרצליה. משנגמר הבנין עבד במנהלת "הפועל הצעיר", אח"כ כפועל חקלאי שכיר ברחובות ובחות חולדה, התמחה בכל ענפי העבודה ובידיעת לשון השכנים ונימוסיהם.
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה - והוא אז בשנתו ה-17 - עבר יחד עם חברים אחדים מחולדה לגדרה וסידרו להם חיי קבוצה. מגדרה עבר לקבוצה שנמסר לה לעבד בבאר-טוביה משקים אחדים שנעזבו מבעליהם. התמסר לעבודה ולשמירה והצליח ליצור יחסים טובים עם השכנים הערבים מהכפרים הסמוכים. פעם כמעט ונהרג בירית קצין טורקי, כשהתנגד לנגישותיו בבואו להחרים מהמזון שגם לתושבים נשאר רק בצמצום. עבד זמן-מה עבודת-כפיה כעגלון בשרות הצבא הטורקי בחזית עזה - באר-שבע.
משנכנס הצבא הבריטי לחלק הדרומי של הארץ ונשמעה הקריאה להתנדבות לגדוד העברי, התנדב גם הוא (אף כי מפלגתו, "הפועל הצעיר", היתה נגד הצבאיות ובעד שמירת הקיים במשק), התמחה בכל סוגי השרות והידיעות הצבאיות והועלה לדרגת סרג'נט, ושרת בצבא עד פיזור הגדוד וחזר לקבוצתו בבארטוביה.
נשא לאשה את שרה בת שמואל ניסן גרודסקי מביאליסטוק (בבואה לארץ עבדה חדשים מספר במכון ללימוד בישול ומשק בית שבהנהלת חנה מייזל בת"א. אח"כ עבדה במטבחי הפועלים בעבודות הצבוריות בסרפנד ובכביש חיפה - ג'ידה. משם לבאר-טוביה אל הקבוצה שהסתדרה במושבה. כאן נפגשה עם אתקין ובשנת תרפ"ד עברה ביחד עם כל חברי קבוצת בארטוביה, לקבוצת גבע, בה היא יושבת עם בניה).
משנתפזרה קבוצת באר-טוביה הצטרף למיסדי קבו צת גבע בעמק-יזרעאל המזרחי. עבד שנים אחדות בכל ענפי המשק וביחוד התמסר למטעי הבננות. בעבודה זו לקתה ידו האחת במחלת-גידים כרונית ומאז לא יכול עוד לעבוד עבודה חקלאית. אז נטל עליו את עבודת השמירה בלילות ותפקיד המוכתר המייצג את הכפר כלפי השלטונות והשכנים, הצליח לקשור עמהם יחסים טובים והודות לכך היה ביכלתו לעזור להנהלת הקה"ק ברכישת שטחים נוספים להרחבת ההתישבות בגוש-חרוד. במהומות תרפ"ט התמסר לשרות ההגנה ויחד עם חברו חיים שטורמן היה האחראי לבטחון בגוש-חרוד כולו. אחרי המהומות היה זמן-מה מדריך בקבוצה הצעירה של "גורדוניה" בחולדה, שנטלה עלעצמה להקים את הנקודה מחדש אחרי שנהרסה במאורעות תרפ"ט. אח"כ יצא בשליחות ה"הסתדרות" אל "החלוץ" לוינה והצליח בתפקידו.
במהומות שהחלו באביב תרצ"ו התמסר שוב כליל, יחד עם חברו שטורמן, לעניני הגנת הגוש כולו. נסע מנקודה לנקודה, הדריך בעניני ביצורים ושמירה, אסף ידיעות על תכניות-ההתקפה של הפורעים, תבע וזירז והמריץ את כוחות הבטחון העבריים ואת השלטונות לפעולות נגד הפורעים. על מדת שקידתו בתפקיד זה תעיד העובדה, שמתוך 253 הימים שחי בשנת 1938 עברו עליו 212 יום בנסיעות.
ב-1935 השתתף בקונגרס הציוני הי"ט בציריך. אחרי הרצחו של ישראל קלימן מעין-חרוד מרבז הגוש, בי"א חשון תרצ"ו, חזר לתפקיד מרכז הגוש.
התמסר במיוחד לעלית הנקודות החדשות של "חומה ומגדל" על הקרקע - ''תל עמל" (ניר דוד), "השדה" (שדה נחום), "טירת צבי" ו''מעוז", דאג לשכלולן, לבצורן, ליצירת קשר ביניהן ובין הנקודות הקיימות וליחסי היכרות עם השלטונות, היה ביחסים ידידותיים ולבביים עם מושל הגליל אנדריוס והחליפו מכתבים ובקורים האחד עם השני.
בנסעו עם חיים שטורמן ודוד מוסנזון ל"טירת צבי" ישרות הבטחון עלתה מכוניתם על מוקש ושלשתם נספו ביום ח' אלול תרצ"ח (14.9.38).
בתרצ"ט הופיעה לזכרו חוברת זכרון - פרקי חייו, מסופרים, מאת חבריו וערוכים בידי יצחק יציב, בהוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים הכללית. בא"י.
צאצאיו: אורי, שמואל, דוד.
מאיר בלקינד
נולד בלאהויסק, פלך מינסק, (רוסיה הלבנה), כ"ו אלול תקפ"ז (1827), לאביו אליהו . קיבל חינוך תורני והיה תלמיד-חכם, משכיל ולאומי עוד לפני היות תנועת "חיבת ציון" מקובלת בצבור היהודי.
נשא לאשה את שפרה בת שמעון דב גלסטוך (נפטרה בראשון לציון בט"ו חשון תר"ע, בגיל 80 שנה).