אנשי-מדע ללמוד מהם התכונן בסתר, בהיותו בן 18. לצאת לחו"ל ולהשתלם במדעים. הניירות שהכין לו לנסיעה "סולקו" על-ידי משפחת חותנו ולמען השלום במשפחה ויתר על נסיעתו והמשיך להשתלם תוך האפשרויות המצומצמות שמצא.
בהיותו בן עשרים נפטר אבי-אביו ואז הוצע לו כסא הרבנות של הסבא בקאליגורקה (אמנם ידעו עליו שהוא "בעל חשבון" - כלומר "משכיל" - דבר שנחשב לפגם בחוגי החסידים, אך התנהגותו בחסידות שלמה וידיעותיו הכבירות בש"ס ובפוסקים כיפרו בעיניהם על "חסרון" זה"), אבל הוא סירב להתקשר ברבנות, לבל תעכב אותו מהשתלמות בחכמה כחפצו.
לאחר כמה שנים עבר לשפולה, עיר של השכלה וקשרי מסחר עם ארצות חוץ, ושם כבר עלה בידו להשיג ספרים ולהשתלם כחפצו. שם החל לפתח באופן שיטתי את "תורת הממדים לאין ספורות", שרעיונה היסודי נצנץ במוחו בדרך האינטואיציה עוד בעיירה קאליגורקה. הטיף לחיבת ארץ-ישראל, יצא בדרשה חריפה ועזה להגנה על אתרוגי ארץ-ישראל ועורר עליו את חמת הסוחרים באתרוגי קורפו שהוציאו את דיבת פרי הארץ. בהשתדלותו נוסדה בשפולה חבורה של מועמדים לעליה ולהתנחלות בארץ (זו החבורה ששלחה את חותנו לקנות לה קרקע, כנ"ל). היה בין המורים הראשונים שלימדו "עברית בעברית" ויסד בית-ספר מסוג זה בייליסאבטגראד. הצטרף בין הראשונים לתנועה הציונית, הכריז באסמכתאות תורניות וחסידיות כי הציונות היא "אתחלתא דגאולה", ובועידה המחוזית שלפני הקונגרס הציוני נבחר לועדת התרבות. בעת פולמוס אוגאנדה שלח להרצל במכתב רעיונות יהודיים-שרשיים בדבר הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארץ-ישראל וקיבל ממנו תשובה מלאה הערצה. (המכתב נתבער מן העולם בעת גזירות ג'מאל פחה ואיומיו במשפט מות בעד החזקת חפצים ציוניים).
כשיצא עם משפחתו לעלות ארצה עיכבוהו לשנתים באודיסה ושם לימד בישיבת הרב חיים טשר נוביץ ("רב צעיר") תלמוד, מדעי הטבע, פילוסופיה ומתימטיקה גבוהה. בהיות באודיסה בעת הפרעות בשנת 1905 שיתפה אשתו פעולה עם ההגנה העצמית היהודית וחבושה מטפחת גדולה לראשה היתה מעבירה בעת המצב הצבאי כלי-נשק למקומות מבטחים או לפלוגות ההגנה.
ביום כ"ו תמוז תרס"ו הגיע ארצה עם משפחתו. היה במשך שנה וחצי מנהל התלמוד-תורה בפתחתקוה. ואח"כ מורה בבית הספר "תחכמוני" ביפו. וכשהתנחל בעזרת חברת יק"א עם בניו בביתגן שליד יבנאל יצא שמה גם הוא ואשתו. הוא הוסיף להגות בתורה ובחכמה ולהעלות את הגיונותיו על הכתב, וחלק מהם אף פרסם בדפוס, ואשתו היתה עובדת בבית, בלול וברפת.
ביפו היה מבאי ביתו של הרב א. י. קוק. שהוקיר מאד אותו ואת חיבוריו, וכן הוקירוהו גדולי החכמים והסופרים שנזדמן להם להכיר את ערכו למרות היותו ענו ונחבא אל הכלים.
נפטר בירושלים, כ"ו סיון תרפ"ז.
חיבוריו שפורסמו: תורת הממדים לאין ספורות, תורת הבריאה והאדמתנות, תורת יסודות המדידה, מקום מקדשנו, תורת הנבואה הטהורה, על הדקדוק העברי. בכתב-יד: תורת הנבואה הטהורה (מאמר רביעי), חזון (פירושים על ישעיהו), תורת שטת האותיות (חקירה בתולדות השפה העברית), הצדקת אבקליד, פירוש על ספר איוב, ארצנות (הרעיונות החדישים שבמדע ספרותנו), חכמת הצירוף (מאמר הגנה על הרמב"ם), תולעת תכלת (מאמר על התכלת שבמצות ציצית, שהיה מקיימה למעשה), לזכרון (רשימות בעניני חינוך), רעיונות (על הלאומיות, הדת והחינוך), ועוד מאמרים ומחקרים.
צאצאיו: חיים לוי יצחק, נחמה, דב (מנהל המחלקה הסניטרית בעירית תל אביב) ברכה, זאב ,
ד"ר בנימין אמירה
בן אברהם (ראה כרך א', עמוד 135) ולאמו רבקה בת ר' ישראל גולדשטיין . נולד בכ"א סיון תרנ"ו (3.6.1896) במוהילב, פלך פודוליה שבאוקראינה. בילדותו ספג הרבה מן הרוח ששררה במשפחת אמו, חסידי ריז'ין לומדי תורה. בשנת 1910 הגיעה המשפחה לארץ ישראל והוריו רכשו להם מגרש והקימו בית בתל אביב.
למד בגמנסיה "הרצליה". בחוץ לארץ למד מתמטיקה באוניברסיטה בג'ניבה (שוויץ) בשנים 19151919. בחזרו אחרי מלחמת העולם לא"י היה מורה למתמטיקה בגמנסיה "הרצליה" ובבית המדרש למורות על שם לוינסקי בת"א. בשנת 1921 יצא שוב לחו"ל לשם השתלמות ולמד באוניברסיטת בגוטינגן (גרמניה). שם שמע תורה מפי גדולי המלומדים וכיתור נחשב לתלמידו של המתמטיקון המפורסם יחז קאל אדמונד לנדאו. בגוטינגן למד בשנים 1924-1921 בשנת 1924 הוכתר בתואר דוקטור למדעי המתמטיקה