עצמו התישב תחילה בכפר יהודיה - בין יתר המתנחלים, מ"קבוצת הביאליסטוקאים" ושאר מחדשי המושבת - ואח"כ בפתח תקוה. בתרמ"ג נשא לאשה בכפר יהודיה את חוה בת ר' משה צבי מוולקוביסק (מדקדק ומתימתיקאי ידוע) שאירס לו עוד מביאליסטוק ,אחרי שהכיר אותה שם באספות של חובבי ציון. החתונה נערכה ביהודיה בטכס צנוע ובפשטות עם לחם שחור וזיתים.
בבואו ארצה הביא אתו כלי-עבודה חקלאיים חדישים, התמסר לעבודה בשקידה מבוקר עד ערב ועל 500 הדונמים של נחלתו פיתח משק למופת: פלחה, כרמי גפנים ושקדים, זיתים, ירקות ופרדס בן 50 דונם. השתתף באומץ ובגבורה בקרבות ההגנה על המושבה ופעם נאבק לבדו עם עשרה רועים ערבים, שהתנפלו עליו בדרכו הביתה מיפו, וגבר עליהם, ומאז ידעו הערבים לכבדו כגבור חיל וקראו לו "מוסה, חייעס" (על שם אמו). גם אשתו נשאה באומץ את תלאות הראשונים, ופעם הגנה בגופה ותינוקת בזרועותיה על הרב אריה ליב פרומקין כשערבים התנפלו עליו.
המלריה פגעה קשה בכל בני ביתו ואחדים מצאצאיו הוכרחו לעזוב את הארץ והסתדרו בצרפת. אף רעיתו הוכרחה בפקודת הרופאים לנסוע לצרפת להתרפא ונפטרה בפריס (ט' כסלו תרע"ט 14.11.1918), ובתרפ"ב נשא בזיווג שני אתברכה פניה בת ר' יצחק פוגרונד מאבלי פלך קובנה (ת"ח ועסקן צבורי).
באומץ ובדממה נשא אף הוא את פגעי המלריה, מחלת עינים קשה עם ניתוחים ועוד מחלות, ואחרי 40 שנות עמל מכר את משקו ועבר לתל-אביב. כאן היה שוקד על הספרות והחכמה והיה בין הראשונים ללכת להרצאות ולשיעורים בבית הכנסת הגדול, בבית העם וביתר המקומות הצבוריים, ותרם ביד רחבה למוסדות, אך געגועיו משכוהו תמיד חזרה אל האדמה.
נפטר בתל אביב ט' תשרי תש"ח (23.9.47).
צאצאיו (כולם מאשתו הראשונה): שיינה דבורה אשת שמעון פפירמייסטר בראשון לציון, חיה רבקה אשת מוריס קריסטל בעיר קסטר (צרפת), מרים (רופאת שינים בפאריס), רפאל מיכל (עו"ד בת"א), אברהם פייבל הי"ד (נספה עם משפחתו בידי המרצחים הנאצים בפאריס).
אחיו: הרב שמואל פיינשטיין ז"ל והסופר זלמן פיינשטיין.
דוד ברסלבסקי
נולד בשנת תסכ"ז (1867) לאבין ר' יוסף, באוקראינה. קיבל חינוך תורני-מסורתי. למד בחדר ובישיבה. ידע רוסית ושימש לבלר. בימי שירותו בצבא הרוסי. היה בעל חנות מכולת ואח"כ ספק בגדים לצבא הרוסי.
בר-אורין, מחסידי חב"ד. נשא לאשה את שרה בת משה יצחק ניימרק. מניעים דתיים-רוחניים, הדים מא"י ומלחמת רוסיה - יפאן הביאוהו לציונות ולעליה לארץ ישראל. עוד בעירו רומני, פלך פולטאבה, העמיד לבתו הבכורה מורה מיוחד מן החדר המתוקן ללמדה עברית. בשנת התרס"ה (1905) עזב את רוסיה, והיה בעל-המשפחה הראשון בעירו, שעלה עם אשתו ועם חמשת ילדיו הרכים לארץ-ישראל.
בבואו ארצה ביקר אצל י. גרזובסקי והתיעץ עמו בדבר תכניותיו להתנחלות בארץ. לאחר כמה חדשים של מחלות עינים, חארארה ופצעים, שתקפו את כל בני המשפחה ולאחר חיפושים שונים אחר התנחלות, חכר אכסניה בעיר הערבית רמלה, ששימשה ,תחנה בדרך-העגלות יפו - ירושלים כיוון, שהיה שם רק חדר מסורתי, ששפת לימודו אידיש (המלמד היה גם שוחט וגם "מנהל" הדאר הלא-תורכי ברמלה), הביא מיפו מורה-בית מיוחד, על-מנת שילמד את ילדיו עברית בהברה ספרדית. בביתו הושמעו השירים העברים הראשונים, ובזכותו התחיל המורה הפרטי ללמד פעמים-שלוש בשבוע גם את בני הנוער במקום את הדיבור העברי. הדאגה לחינוך ילדיו הניעתהו לחזור ליפו. שם פתח חנות מכולת וכלי-זכוכית. את ילדיו שלח לבתיספר עבריים, נהג לדבר אתם עברית ליד השלחן בשבתות ובמועדים, ולאחר זמירות חב"ד ביקש להשמיעו שירים עברים חדשים.
ביום כ"ו שבט התרס"ט, ארבע שנים לאחר עליתו, והוא בן מ"ב שנה, נפטר ביפו ונקבר בבית הקברות של תל-אביב. אלמנתו הצעירה שרה מבית ניימרק, המשיכה לגדל את בניה עד גמרם את הגמניסה "הרצליה" בתלאביב. באי כוח כולל חב"ד הציעו לה ליהנות מן ה"חלוקה" החבדית אך היא סרבה. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשגורשו הנתינים הרוסים למצרים, נמלטה בדרכה אל נמל יפו עם ילדיה אל תוך בית-מסחר לרהיטים של אחיה ונשארה בא"י. בימי הגירוש מיפו נדדה עם הילדים ממקום למקום. כשנה התגוררה עם הילדים בחדר צר בכפר הערבי קלקיליה, אפתה לחם לצבא האוסטרי והיתה נושאת את הלחם על ראשה מהלך ק"מ רבים, כשהיא מהלכת לפעמים גם בלילה יחידה בדרך. בחדרה התגוררה בחדר עזוב מכוסה