ביהדות בימים ההם; ה"מתנגדים" והחסידים, התישב בברזין ועסק במסחר יערות.
כשפרצו הפרעות ביהודי רוסיה בשנות 1881/82 החליט לעזוב את ארץ הדמים ולעלות לארץ-ישראל. את סודו זה גילה רק להרב רומנובר , הדיין במוהילב, ולמאיר בלקינד. בידעו שבני משפחתו יחשבו את רעיונו לשגעון, הסתירו מפניהם, אמר שהוא מתכונן לנסוע עם בו שמואל בן ה-11 לסייר את דרום רוסיה כדי "שיכיר את העולם" ולשם כך הכין לשניהם מלבושים וצרכי נסיעה ויצאו לדרך. גם נסיעה כזו לא נתקבלה על דעת בני משפחתו ומכיריו ורבים חשבוהו לאסון או לשטות, ועל אחת כמה וכמה כשנתגלתה אחרי צאתו הסוד של מטרת-נסיעתו האמתית. בהגיעו לקיוב מצא אצל סוחר-עצים, בעל קשרי עסקים אתו ועם אביו, מכתב מאת אביו הזקן, ובו דרישה ופקודה מאת האב, שיוציא ממוחו את רעיון "דחיקת הקץ" ויחזור הביתה. אך הוא עמד על דעתו, שמצות כיבוד אב אין בכוחה לבטל את מצות העליה לארץ-ישראל - והמשיך את נסיעתו לאודיסה.
באלול תרמ"ב הגיע ארצה עם בנו, זמן מועט אחרי הוסד ראשון לציון וזכרון יעקב וראש פנה, בו בזמן שכבר נגשו לחדש את הישוב בפתח תקוה העזובה. קודם כל עלה ירושלימה, שם מצא אצל גיסו הניך-שיק מכתבים ממשפחתו ובהם דרישה תקיפה ונמרצת שיחזור מיד הביתה אך לא התרשם מהמכתבים. את בנו השאיר ללמוד ב"חדר" בירושלים והוא הצטרף לקבוצת עולים מפוניבז', רכש קרקע בפתח תקוה והתישב בכפר יהודיה ובנה שם בית. השתתף בחבורה בת עשרה מתנחלים שהצטרפו לקואופרטיב לעיבוד אדמתם בשותפות ובמשך שנה היו הולכים בחול הטובעני מיהודיה לעבד את אדמתם בפתח תקוה הרחוקה. אח"כ נפרד מהחבורה והיה אחד מהראשונים שעברו לקבוע את דירתם ליד הנחלה, שבזמן ההוא היתה שם סכנת קדחת, והיה מהראשונים שבנה את ביתו בפתח-תקוה, למרות התנגדות חבריו לעזיבת המושב שביהודיה, ואחריו באו אחרים והחלו לבנות את הישוב בפתח תקוה.
לאחר שנה הכניס את בנו ללמוד חקלאות במקוה ישראל והוא נסע לרוסיה להביא את בני משפחתו, אך הם סירבו והוא חזר ארצה בגפו. המשיך לעבוד ולשכלל את משקו, וכשנסע שנית לאחר שנה הצליח לשדל את בני משפחתו ואז באו כולם ארצה, בהיותו ברוסיה הצליח להשפיע על הועד האודיכאי של חובבי ציון, שיקדיש 8600 פראנק מעזבונו של טוקאטף לבנין בית-הכנסת הגדול בפתח תקוה.
המשיך לעבוד את משקו בשקידה, היה מוכן תמיד לעזור לחבריו, מסור לאדמתו, להגנת המושבה ולעניניה הצבוריים והיה עומד בתוקף גגד פקידי הברון רוטשילד להגנה על האכרים מפני יחסם הקשה.
נפטר בפתח תקוה כ"ג חשון תרנ"ח, צאצאיו: שרה אשת פנחס מאירי (פ"ת), שמואל, מלכה ז"ל, מרים ז"ל, דרייזה (ז"ל), אייזיק ( ז"ל), נחמה אשת גולומב.
ד"ר נפתלי וייץ
נולד באודיסה, אוקראינה, בחודש שבט תרכ"ו (1866), לאביו מיכאל ולאמו רבקה בת מרדכי גולדברג. קיבל חנוך יהודי וכללי, ובתקופת לימודיו בגימנסיה באודיסה יסד שם (יחד עם יצחק אפשטיין ואחרים) את אגודת "בני ציון" והיה תלמידו של מ. ל. לילינבלום בעניני "חיבת ציון". למד רפואה באוניברסיטת חארקוב, המשיך ללמוד בפאריס משנת 1888 ואילך, הוסמך לד"ר לרפואה ונשאר שם עד שנת 1898. בתקופת לימודיו בפאריס השתתף ביסוד אגודת הסטודנטים היהודים הראשונה (קודם לכן היו אף הסטודנטים היהודים מרוסיה מאוגדים באגודת הסטודנטים הרוסים), וכן היה חבר בועד אגודת "ישוב ארץ ישראל" (יחד עם קלימקר, שפאנין, דיזנגוף, ד"ר א. קליין) , היה פעיל באגודת "נושאי נס ציונה" (יחד עם הפרופ. וורונוב) ובאגודה אחרת שהתענינה במפעל ההתישבות בארץ (יחד עם הרב צדוק הכהן, קולונל גולדשמיט, ח. מ. קאלוואדיסקי, ברנארד לאזאר, אמיל מאירסון, יעקב בראמסון וחאווקין). נשא לאשה את ד"ר חנה בת יעקב זלוטובסקי מורשה.
ב-1898 הציע לו הבארון בנימין רוטשילד לשרת בתור רופא במושבות בארץ ישראל, ומשהסכים עלה ארצה, שהה זמן-מה בירושלים, ואח"ב נתמנה לרופא מטעם הפקידות למושבות הגליל העליון ומושבו היה בראש פנה ומשם שמש את כל המחוז (יסוד המעלה, מחניים, משמר הירדן, מטולה ועין זיתים).
ב-1901 הועבר לזכרון יעקב, וגם המושבות שפיה, בת שלמה וחדרה - בעצם תקופת הקדחת הצהובה היו בתחום שרותו, הרבה לפעול למען ביעור המלריה וריפוי הנגועים בה. עמד לימין האברים במלחמתם נגד הפקידות - וכשנמסרה לו לבקורת הרשימה