הפסולה שהכין הרופא שקדם לו ד"ר כהן, ובה שמות אכרים שהוצעו לנישול ממשקיהם משום שהם (אישאיש צוין באחד התארים האלה) "זקנים", "חולים", "חלשים" או "עצלים", - השיב הוא ברפורט שלו לאמר: "הזקנים היו צעירים בעת שבאו ארצה, החולים היו אז בריאים, החלשים היו חזקים, ועצלים לא באו ארצה מעולם! האכר אינו סוס, שבהזדקנו יוציאוהו לשוק למכירה כדי להפטר ממנו. ואשר לעצלים, לפי דעת הפקידות, בדקתי ומצאתי כי כל עצלותם היא רק בזה, שלא הזדרזו להחניף לפקידים", וגם אח"כ המשיך להגן על האכרים נגד עריצותם של הפקידים. בהשפעתו ונוסדה בזכרון יעקב קופת מלוה, ובשנת 1903 השתתף בכנסיה הראשונה של ארגון הישוב, שהתכנסה בזכרון יעקב ביזמתו של מ. אוסישקין. כשעלתה באחד הקונגרסים על הפרק השאלה על ישוב בקפריסין, נשלח ד"ר וו. על ידי יק"א לסייר את האי ולברר, עד כמה הוא ראוי להתיישבות יהודים.
ב-1907 עבר לעבוד כרופא פרטי בירושלים. נתחבב על החולים שטיפל בהם והיה פעיל בכל עניני הצבור. היה ממיסדי הגימנסיה העברית ביחד עם יהושע ברזילי, ב. שץ, א. סולומיאק, ד"ר יצחק לוי והמורים אסתר סליפיאן (אירה יאן), רחל ינאית וי. בן-צבי והכניס את בתו היחידה בין '"עשרה הראשונים" ללמוד בגימנסיה שהיה חבר הנהלתה. ממיסדיו ופעיליו של בית-העם ועזר לכל מפעל טוב ומועיל. עזר לביסוס מעמדם של הפועלים העברים בירושלים ולמורים ולכל הצבור הלאומי ב"מלחמת השפות" נגד חברת "עזרה" הברלינית ובעד יסוד רשת-החינוך הלאומית.
בראשית מלחמת העולם הראשונה גורש מצרימה כנתין רוסי. שם פעל כרופא וכעסקן לעזרת הפליטים והמגורשים שבאלכסנדריה, עזר ביסוד הגדוד העברי הראשון של נהגי הפרדות (גדוד גאליפולי) והיה מהעסקנים שהשתתפו באספת היסוד של גדוד מתנדבים עברים באלכסנדריה מגולי א"י, אשר העמיד את עצמו לרשות אנגליה להשתתף בפלישה לא"י, שהתקיימה בביתו של מרדכי מרגלית באלכסנדריה, ביום י"ז אדר תרע"ה והנוכחים היו: ה"ה זאב ז'בוטינסקי, יוסף טרומפלדור, מרדכי מרגלית, זלמן דוד ליבונטין, זאב גלוסקין, אלכסנדר גורודיסקי, האגרונום עקיבא יעקב אטינגר, הרי קפלן, וד"ר נפתלי וייץ), והשתתף בועד המיוחד לעזרה הישוב מיסודו של אהרון אהרונסון. אחרי הכיבוש הבריטי היה האזרח הראשון שהורשה לחזור ארצה ובראשית ינואר 1918 כבר היה פעיל בירושלים כחבר הועד לחלוקת הסיוע מאמריקה. עזר בעבודת ועד הצירים והשתתף בארגון ועד העיר ליהודי ירושלים.
הוצע לו להכנס כרופא בשירות הדסה, אך, סירב בגלל רצונו להיות עצמאי ולא להיות משועבד לאפוטרופסים.
המשיך בעבודתו הרפואית ובקצותיו האחרונות היה רופא בבית החולים "משגב לדך" שבעיר העתיקה. היה חבר הועד ומשפט-הכבוד של הסתדרות הרופאים.
נפטר בירושלים, ט' אדר א' תרצ"ה, בתו: לאה אשת העו"ד צבי אליהו כהן ז"ל.
אלכסנדר סולץ
נולד בפתח תקוה, כ"א אלול תר"ס (1900), לאביו מאיר (מראשוני המתישבים בפ"ת) ולאמו איידלה בת אפרים גיסין (ראש משפחת גיסין בארץ; עלה בשנת תרנ"ה). למד בבית-הספר של המושבה ומשנתו ה-15 ואילך נמשך לשרות השמירה. שמר בפרדסי המושבה והצטיין באומץ ובזריזות וביתר הסגולות הדרושות לשרות זה, וביום ההתקפה הגדולה של פתח תקוה, כ"ז ניסן תרפ"א, היה מטובי הלוחמים בחזית ההגנה, נשא לאשה את מרים בת ראובן סוואטיצקי מפתח תקוה.
כשנוסדה המושבה הרצליה וחלק ממנה הוקצב להתנחלות בני הארץ המאוגדים ב"בני בנימין" הצטרף להם, בנה את ביתו בין הראשונים והתמסר למשקו. הוסיף להשתמש ביכלתו שרכש בשמירה וביחסיו הטובים עם הערבים ובידיעת שפתם ונימוסיהם לשם הבטחת השלום של מתנחלים עברים במקומות רבים בארץ. היה לו כשרון מיוחד לישב סכסוכי קרקעות וסכסוכים אישיים בין ערבים ליהודים ואף בין ערבים לערבים. כשעלו יהודים על קרקע שרכשו והיה חשש להתנפלות ולהסגת גבול מצד ערבים, היה נקרא להצטרף אל העולים ויצר יחסי שכנות וידידות בין המתנחלים ובין הערבים, וכשניסו ערבים להחזיק בקרקע שיהודים קנו בכספם כחוק ידע הוא בכשרון מיוחד לשכנע אותם בדרכי שלום ובכבוד שיחדלו מנסיונם הבלתי-הוגן. בסידורים אלה מנע סכסוכים והתנגשויות-דמים ומשפטים. גם השלטונות הכירו בהשפעתו על הערבים ולא פעם השתמשו בעזרתו לישב סכסובי-דמים בין ערבים לערבים בכפרים. הרחיב