של אחד ממיסדי כולל גליצאי בירושלים, עלה ארצה לעת זקנה ונפטר בירושלים אחרי שנת תר"כ) ולאמה שיינדיל. קיבלה חינוך עברי וכללי והצטרפה מנעוריה לתנועה הציונית.
נישאה לצבי קארל, סופר וחוקר (כיום מרצה בבית-הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב).
השתתפה בפעילות בחיים הציוניים, הצבוריים והתרבותיים בלבוב. היתה חבר המרכז הציוני לגליציה ולהנהלה הארצית של לשכת הקה"ק לגליציה בלבוב, יו''ר ויצ"ו בלבוב, יו"ר ארגון נשים לגליציה המזרחית, מועמדת לסיים הפולני מלבוב ב-1925, צירה בקונגרסים הציוניים ובועידות העולמית של ויצ"ו בבאזל ובפראג (קונגרסים ט"ז וי"ז), נבחרה ב-1933 לממלא-מקום חבר במועצת הסוכנות היהודית ובאותה שנה ביקרה בשליחות הקה"ק בבוקובינה ובבסראביה; היתה חברה במרכז "עזרה לחלוץ" בלבוב; ערכה עתון לנוער "השחר" ויסדה הוצאת "אביב" לספרות ציונית לנוער בפולנית, כתבה מאמרים בעתון היומי הציוני "חווילה" בלבוב (בפולנית) וערכה בו תוספת מיוחדת לאשה ,כתבה בעתון "החלוץ" בעברית ובאידית ב-1934 ביקרה בארץ וב-1935 עלתה עם בעלה ובנותיה והתיישבו בתל-אביב ובנתה כאן בית. ממשיכה בפעילות צבורית כחברה במרכז של התאחדות נשים לשווי-זכויות, בויצ"ו (וב- 1937 נסעה בשליחות ויצ"ו לעבודה ארגונית ותרבותית בליטא), בבנות ברית "שער ציון", סגן יו"ר בארגון נשים שליד התאחדות הציונים הכלליים, חברה במועצה הארצית של הסתדרות הציונים הכלליים, מרצה וכותבת בעתונים בעניני צבור וביחוד בענינים שבשטחי פעולתה. פעילה במשמר האזרחי במלחמת-העולם השנית ובמלחמת שחרור המולדת.
בנותיה; שולמית (סופרת) אשת צבי בר-שלמה (חברה בקיבוץ יגור), תמר (מורה) אשת המהנדס אריה קארפף.
הרב ישמעאל כהן
נולד בעיר חמדן, פרס, בניסן תרי"א (1851), לאביו הרב פנחס הכהן, שנקרא אגא המאיון והיה רב העדה ועשיר ונכבד. בשנת תרכ"א יצא עם בנו ישמעאל לעלות ארצה ונפטר בדרך, והבן נשאר בכנדאד בבית דודו מולא אומאיין ושקד על התורה, ובהיותו בן י"ח נכנס לישיבת הרב המקובל ר' יוסף חיים ולמד בה שנתים והגיע לידיעה רבה בתורת הנגלה והנסתר.
בן עשרים עלה ארצה עם דודו והתישבו בצפת והמשיך לשקוד בלימוד התורה, ודודו העשיר סיפק לו את כל מחסוריו והמשיך בכך גם משנשא לאשה לאחר שנתים את רוזה בת הרב חיים צורי ילידת העיר איידין, ודודו תמך ביד רחבה גם בתלמידי חכמים אחרים, קנה חצר בצפת והקדיש אותה לקבוצת חכמים המתאספים בחצות הלילה ללמוד זוהר וספרי קבלה.
נמנה בין תלמידיו של הרב יעקב סקילי בצפת, שם לילות כימים בישיבת "בית יוסף" ונודע כאחד הגדולים בתורה. בתרל"ו נתמנה לחבר בית הדין של העדה הספרדית וניהל את עדתו במשך שלשים שנה ונתחבב על הכל במדותיו התרומיות ובענותנותו שלא נפלה מגדולתו בתורה. נסע כמה פעמים בשליחות העדה לטובת תלמידי חכמים עניים להודו, מארוקו, מצרים וארצות אחרות. בשובו ממסעיו בשנת תר"ס מינוהו רבני צפת לראש עליהם.
בראשית תרס"ו הוזמן לרב בעיר מאגניסיה שבטורקיה, ליד אזמיר, ושם היה י"ד שנה, עד שנפלה דליקה בביתו ונשרפו ספריו וחיבוריו והוא ראה בכך עונש מן השמים על שעזב את ארץ ישראל, ובתר"פ חזר לצפת ושוב נתמנה לראש רבני העדה.
יחד עם הרב החסיד ר' יחזקאל הכהן סיכן את נפשו ועלה על הר-ההר שבארץ אדום לחפש את קבר אהרן הכהן.
חידושיו ותשובותיו נתפרסמו, מקצתם, בספרי רבני דורו, וביחוד ב"ישא איש" וב"מעשה איש" להרב יוסף שאול אלישר ("ישא ברכה") ובספרי הרב הראב"ד