ישראל דושמן
נולד בוילנה, ליטא, טבת תרמ"ד (1.1.1884), לאביו שאול אהרן ולאמו בת-שבע . למד בחדרים ובישיבה ונתפרסם כעילוי. הרגיש נטיה להוראה, השתלם בהשכלה כללית ובשפות לועזיות וכשראה את עצמו מוכן להתחיל בהוראה החליט להתחיל בארץ-ישראל.
ב-1905 עלה ארצה ועבד בשנים הראשונות בתור מורה בבתי-הספר הכפריים בראש פנה ובמתולה. שם עשה את נסיונותיו הראשונים בספרות ובשירה. באותה תקופה חיבר גם את השיר הידוע "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", שנתחבב מאד על הקהל והושר במשך שנים רבות בכל מסיבה ציונית בארץ ובגולה.
נשא לאשה את לאה בת אריה קרמין .
נתפרסם כמורה מוכשר, מסור ומצליח וב-1909 הוזמן להורות בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, בשנים הראשונות עברית, תנ"ך, אגדה ומשנה, ובשנים האחרונות לימד בחמישית ובשישית בעיקר דקדוק.
השתתף ביסוד "חובבי הבמה העברית" עם ד"ר חיים הררי, יהודית הררי, מנחם גנסין ואחרים, מילא תפקידים על הבמה ובמשך עשרות שנים היה מראשי הבמאים בהצגות של תלמידי הגימנסיה ופעיל בכל פרטי עריכתן. תרגם למעלה מ-50 מחוזות מרוסית, צרפתית, אנגלית וגרמנית, ביניהם "רביזור" לגוגול. "שמע ישראל" לדימוב, "פינוקיו" לקולוני, "אותלו" לשכספיר, "הדב" לצ'חוב, "ימי חיינו" לאנדרייב ועוד.
פרסם בעתונים, בקובצים ובספרות לילדים הרבה מאמרים, ספורים ושירים לילדים ולמבוגרים. לרבים משיריו חוברו מנגינות על ידי המורים למוסיקה חנינא קרישבסקי (ז"ל), פ. גרינשפון ואחרים, ונפוצו בקהל. ביניהם: "פה בארץ חמדת אבות", "השקדיה פורחת", "שיר לכת" של המכבים, "שיר התוצרת" ועוד.
בשנים האחרונות פרסם שירים, ספורים ומעשיות בחרוזים בעתוני הילדים של "דבר", "הבוקר" ו"הצופה".
במזגו הטוב ובמדותיו התרומיות נתחבב על המוני תלמידיו והוריהם ומכיריו בכלל ואף לאחר עשרות שנים היו תלמידיו זוכרים אותו לטובה.
חלה במחלת לב ונפטר בתל-אביב, כ"ו תמוז תש"ז. צאצאיו: ראובן, עפרה אשת משה בן אלכסנדר עליאש (ירושלים), שולמית אשת אליעזר טרביץ (רחובות).
בת-שבע שמרלינג
נולדה ברוגאצ'וב, מחוז מוהילוב, רוסיה הלבנה, ב' ניסן תרי"א (1851), לאביה יוסף רוגינסקי ולאמה חיה רבקה .
בגיל צעיר נתיתמה מאביה ובקיץ תרכ"ז עלתה ארצה עם אמה ואחיה ר' ברוך שמואל לוי (ראה כרך א', עמוד 444) נסעו למעלה משלשה חדשים בספינתמפרש, כסופות ובסערות, ובחודש אלול הגיעו ליפו ועלו לחברון, אל דודה הרב נחום אריה הלוי, שבא שמה כשלשים וחמש שנה לפניהם.
בניסן תרכ"ט נישאה ליחיאל אביגדור , בן ר' חיים שמואל שמרלינג, מראשוני היהודים האשכנזים ביפו (ראה כרך א', עמוד 99), הלכה אחרי בעלה ובית אביו ליפו, שנחשבה אז כעיירה נדחת ורחוקה מישוב בשביל אשכנזים והשתדלה למלא כמיטב יכלתה את חובתה כרעיה ואם ועוזרת למשפחות עולים חדשים ומתישבים, למען הגדלת הישוב בעיר ובארץ. גם בתוך העיר עמדה בנסיון החלוציות כשעברה לגור עם המשפחה בבית הגדול שקנה חמיה על שפת הים מהקונסול האוסטרי פסקל, והבית היה בתוך ישימון של חולות, רחוק ומבודד מכל ישוב עברי, והם נטלו על עצמם את סבל הבדידות כדי להיות סוללי דרך לאחרים להרחבת היישוב העברי כלפי צפון, מחוץ לחומת העיר.
עזרה למוסדות צדקה וחסד. אספה כסף לכתיבת ספר-תורה, שהוכנס לבית-הכנסת חב"ד בנוה-שלום.
האריכה ימים עד גיל 91 שנה. הצטינה בכח זכרון נפלא עד יומה האחרון, וסופרים שונים היו באים לבקרה ולשמוע מפיה זכרונות ופרטי פרטים על אנשים ומאורעות שראתה ושמעה עליהם מנוער