שונה לקונגרס הציוני ה-18 ב-1933 ומאז השתתף בכל הקונגרסים ומ-1935 ואילך היה חבר הועד הפועל הציוני. ב-1933 אחרי מותו של אברהם גולדברג עורך ה"היינט", העתון היהודי הגדול ביותר באירופה התמנה לעורכו הפוליטי של העתון ושמש בתפקידו זה עד פרוץ המלחמה העולמית השניה. היה עורכו הראשי של השבועון הציוני הראדיקאלי (בפולנית) "אופיניה" שנקרא אח"כ "סטר" ופרסם מאמרים גם בעתון היומי היהודי (בפולנית) "נאש פשגלונד".
ב-1933 נשא לאשה את ד"ר חנה ויינברג (רופאת ילדים) בת שמעון ויינברג , ממיסדי חברת "אביבה" בראשון לציון.
בתנועה הציונית בפולין השתייך תחילה לאגף הראדיקאלי "על המשמר", ובועידה העולמית של הציונים הכלליים (קראקוב 1935) השתתף ביסוד "התאחדות הציונים הכלליים" (א), שנפלגה אז מ"ברית הציונים הכלליים" (ב) וייצג את הכיוון של שיתוף בין הציונים הכלליים ובין התנועה של א"י העובדת. בפוליטיקה הפולנית הפנימית המשיך בקו האופוזיציוני שהשאיר י. גרינבוים אחריו בעלותו ארצה ונחשב כתלמידו המובהק וממשיך דרכו בציונות ובמדיניות ההוה של יהדות פולין. אך שינה את הכיוון במובן זה, שבמקום הברית של גרינבוים עם המיעוטים הלאומיים (האוקראינים, רוסים לבנים, גרמנים) נטה הוא לברית עם השמאל הפולני הדמוקרטי ואשר על כן יחסה לו הריאקציה הפולנית של השליטים, יורשי פילסודסקי, את הארגון החשאי של "זידוקומונה", לשותפות בין היהודים ובין הקומוניסטים, שנולד במוחותיהם של אנשי הריאקציה הפולנית ובגלל זה היה נרדף ע"י השלטונות הפולניים.
ביום פרוץ מלחמת-העולם השניה, 1.9.39, היה בלונדון בשליחות ציונית, ובהיותו קצין-מילואים בצבא הפולני נסע באוירון האחרון שיצא מאנגליה לוארשה ונכנס מיד לשרות פעיל בצבא. עם שרידי הצבא הפולני הגיע לוילנה, ומשעברה העיר לרשות ליטא הנייטרלית נמצא לפתע מחוץ למלחמה והצליח להביא שמה את אשתו ובתו משטח הכיבוש הנאצי שבפולין.
בהרפתקאות קשות של נסיעה בימי מלחמה עלה ארצה עם משפחתו והגיע לכאן בי"א אדר ב' ת''ש (21.3.1940) (קודם לכן כבר ביקר כמה פעמים בארץ). פנחס רוטנברג , שהיה אז נשיא הועד הלאומי, הזמין אותו להצטרף להנהלה ולעמוד בראש המחלקה לעתונות ולהסברה, אך הוא העדיף להכנס לשרות ב"הגנה" ונתמנה תחילה כחבר-המפקדה ואח"כ כראש-המפקדה. היה חבר ואח"כ יו''ר במרכז התגייסות הישוב ושקד במיוחד על איזון כוחות-האדם בין ההתגייסות ליחידות העבריות בצבא ובין הגיוס ל"הגנה" ולפלמ"ח, ותוך כך המשיך להשתתף במאמריו ב"הזמן וב"הארץ".
יזם ויסד את "המועצה הלאומית לתעופה העברית" (1945), שריכזה את מוסדות-הטיס הבודדים במרכז אחד, אשר נתן תנופה ליצירת תעופה אזרחיה עברית וגרעין של האויריה הישראלית.
בבחירות באוגוסט 1944 נבחר לאספת הנבחרים ואח"כ לועד הלאומי ולהנהלתו כמנהל עניני הבטחון, ואז שינה רשמית את שם-משפחתו מקליינבום לסנה .
בועידה הציונית העולמית בלונדון אחרי תום המלחמה באירופה (אוגוסט 1945), בימים הראשונים לשלטון מפלגת העבודה באנגליה, שגם היא בגדה בהבטחותיה לעם ישראל והמשיכה במשטר "הספר הלבן", פיתח בנאומו את תכנית המאבק נגד משטר זה, נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, ולראש מערכת הבטחון. ואכן שבועות אחדים לאחר שובו מלונדון החלה גם ה"הגנה" להטריד את השלטון בפעולות-ה"מאבק", שהתנהלו מן המחתרת ע"י "תנו" עת המרי".
השלטון החליט לשבור את המאבק היהודי ובליל שבת, אור ליום 29 ביוני 1946, אסר הצבא כמה מראשי הסוכנות היהודית והועד הלאומי. גם את בית דירתו שלו בתל-אביב הקיפו אנשי צבא ומשטרה בריטיים על מנת לאסרו, אך אם כי באותו ערב השתתף באסיפת-אזכרה פומבית לאליהו גולומב (ראש ה"הגנה" לפניו), שארבה עד חצות, לא מצאוהו אנשי השרותים בביתו ואף לא בכל העיר ובכל הארץ. כדי להצדיק את המאסרים הגישה הממשלה הבריטית "ספר לבן" לפרלמנט שלה, בו אמרה להוכיח, בעזרת מסמכים בעלי מהימנות מפוקפקת שקיבלה (או שהזמינה) מהשרות החשאי, את אשמתם של המנהיגים העצורים כ"מחוללי הטירור היהודי" (במנהלי המאבק), ובעיקר הוצג ד"ר סנה באותם המסמכים כרוח החיה בכל הפעולות והעתונות הבריטית הכתירה אותו בתואר "טירוריסט מס' 1". זמן מועט אח"כ הוטל על ת"א עוצר שארך ארבעה ימים וכל התושבים עברו ניפוי-זיהוי מדוקדק, ואם כי תמונתו של ד"ר סנה ושמו היו. בראש הרשימה של "המבוקשים" העקריים לא עלה אף בידי אחד מהם לתפסו. למחרת ביטול העוצר נודע מהעתונות, שסנה הגיע בשלום לפאריס לישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, והעתונות הלונדונית הביע את רוגזה על ש"הטירוריסט מס' אחד''