פעם הראשונה עלה ארצה בשנת 1891. בחזרו מן הארץ השתדל להקדיש את זמנו החפשי לתנועה הציונית וחינך את בניו בחנוך עברי ברוח הלאומיות ושלח את כל ילדיו לארץ ישראל על מנת להשתלם.
בקורו השני בארץ חל בשנת 1911, כשבא לבקר את ילדיו. באותן השנים השתתף בשני קונגרסים ציוניים כציר מעיר ניקולייב.
בשנת 1914 עלה ארצה על מנת להשתקע. זמן מה אחרי בואו ארצה פרצה מלחמת העולם הראשונה ואז הראה את כל יכלתו הצבורית. אמנם התרחק מעבודה צבורית סואנת ורועשת, אך עבד בשקט במוסדות צבור שונים בדיקנות ובתום-לבב, ובכל אשר פנה הכניס סדר ומשטר. בעיקר הראה את כחו בועד להקלת המשבר בימי מלחמת העולם ועבד יחד עם מ. דיזנגוף ואחרים. ב-1918 היה היוזם והמיסד של הלואה וחסכון בת"א ביחד עם ה"ה: דנין יחזקאל, גוזמן שמואל, כהן-שצקי ישראל, טולצינסקי אהרן, שושני סעדיה, שושני מנחם, פחטר שלום, אידלננט בן-ציון ושטרן דוד . קטן ודל היה המוסד בראשיתו, אך עד מהרה התפתח ונעשה למוסד כספי סולידי והגון. הוא השקיע בו את כל מרצו וכשרונותיו הצבוריים וניהלו עד יומו האחרון. בעסקנותו הצבורית היה נקי מכל דופי והתחבב על כל חלקי הצבור.
חלה במחלת הטיפוס ובט' סיון תרפ"ב נפטר והובא לקברות בבית העלמין הישן בתל-אביב.
צאצאיו: חמדה אשת שמואל זאב אברך (יונגרוירט), יוסף ז"ל, בלהה, יהודה פולני-רון (מורה), יחיאל (חתן הדייר חיים חיסין), אברהם (חתן ר' יוסף בר"נ מיוחס), ישראל .
ד"ר זאב זכרין
בן-מיכאל, נולד בשנת תרכ"ג (1863), בהומל (רוסיה הלבנה). הוריו היו משכילים. התחנך בראשונה ב'"חדר" ואח"כ בפרוגימנסיה שם ובגמנסיה במינסק. נכנס לאוניברסיטה הקיובית, למחלקת הרפואה היה מן התלמידים הראשונים באוניברסיטה והשתייך לאחת האגודות המהפכניות של הסטודנטים, עד מהרה גילתה הבולשת הרוסית את חברי האגודה המהפכנית ובתור עונש הורחק מן האוניברסיטה.
עבר למוסקבה, נבחן מחדש באוניברסיטה ונתקבל למחלקה הרפואית. בשנת 1889 סיים את חוק למודיו והוסמך לרופא. חזר להומל והתחיל לעבוד בתורת רופא.
נשא לאשה את אסתר בת לוי יצחק זכרין (בנקאי ומשכיל עברי, חברו של בוקי בן-יגלי. שהקדיש לו מקום דב בזכרונותיו). נספחה מצעירותה לתנועת חבת ציון והציונות, התמסרה במיוחד להפצת השפה העברית. נפטרה בתל-אביב, ג' ניסן תרצ"ד.
במשך זמן קצר יצאו לו מוניטין כרופא מצוין בחוגים רחבים. לא רק יהודים, אלא גם נוצרים השכימו לפתחו ובקשו ממנו עזרה רפואית, בשנת 1894 נבחר למורשה של חברת יק"א לעניני ההגירה בגליל הומל, כן נתמנה על ידי השלטונות כחבר המועצה העירונית כנציג העדה היהודית, לחבת ציון וציונות נמשך עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה במוסקבה, ונתמנה למורשה מטעם חו"צ בגליל הומל תודות לקשריו עם השלטונות היה משיג רשיונות להרצאות ונשפים ציונים.
שנים רבות עמד בראש אגודת הציונים בהומל, נבחר לקונגרסים ציונים ולועידות, וביתו שימש בית ועד לציונים ועסקנים לאומיים.
בשנים 1906-1903 עמד בראש הועדה לנפגעי הפרעות בהומל, כן השתתף בועד להשגת שווי-זכויות ליהודים, היה חבר ועד "מפיצי השכלה", ונבחר גם "לבורר" מטעם היהודים בשעת הבחירות לדומה הראשונה. והשניה.
אחרי הפרעות בהומל (בשעת פרעות נחרב גם ביתו) ובשאר ערי רוסיה השתתף במשלחת יהודי רוסיה, שהתיצבה בפטרבורג לפני הרוזן ויטה, ראש המיניסטרים ומיניסטר הפנים ביחד עם הרב שלמה הכהן אהרנסון (היה אח"כ רב ראשי בתל-אביב), מרדכי בן הלל הכהן, והעו"ד ה. סליוזברג, ביו ראשי המדברים היו סליוזברג והוא, לאות הכרת תודה על פעולתיו הציוניות נבחר על ידי ציוני הומל לחבר "נכבד".
עם השתלטות הסוביטים לא הסתיר את ציוניותו, ואעפי''כ לא נגעו בו השלטונות לרעה, בשנת 1921 יצא מרוסיה באופן בלתי ליגלי דרך קובנה לארץישראל.
התישב בת"א, ועד מהרה יצאו לו גם בתל-אביב והסביבה מוניטין של רופא טוב, רציני וישר, מן הבוקר ועד הערב היה שקוע בעבודתו הרפואית. לאחר מות אשתו נתרופפה בריאותו וחלה במחלת לב אנושה, בשנותיו האחרונות סבל גם מבחינה חומרית.
ביום כ"ב אדר ת"ש מת ונקבר בתל-אביב. צאצאיו: דוד (כנר), עמנואל (ב"כפר הרואה"), פרידה אשת מקס: לויטס (חיפה), זלמן ז"ל, הסיה ז"ל, דבורה ז"ל אשת ד"ר ל. גורביץ.