במות-תיאטרון הונגריות, ולהצעת אגודת עתונאי הונגריה הוזמן להשתתף בעריכת עתון פרוגרסיבי בעיר גדולה בדרום-מערב הונגריה, בה ייצגו "בני דת משה" את דעת-הקהל הפרוגרסיבית לעומת השמרנות הקתולית של הכמורה. השתתף גם בעתונים הומוריסטיים, שאחד מהם נערך בידי היהודי אלכסנדר קורדה (ביום בעל תואר "סיר", יוצר תעשית-הסרטים האנגלית, מגדולי המקצוע בעולם). בתרע"ב הוציאה ההסתדרות הציונית בהונגריה את הקובץ הראשון של שיריו העבריים, שעורר תשומת-לב רבה בעולם הספרות והבקורת העברית וגילו בו מזיגה של חזון-קדומים והתחיה בת-התקופה. בתרע"ג נשלח מטעם עתון בודאפשטי גדול כעתונאי לקונגרס הציוני הי"א בוינה, ושם התודע לגדולי הסופרים העברים שעד עתה הכירוהו רק מכתביו.
בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה בתרע"ד התנדב לפני הגיע תור גיוסו לצבא ההונגרי, שרת כקצין בחזית הרוסית, נפצע פעמים ובסוף תרע"ו נשבה ונשלח לטחנה שבויים בסיביר. אחרי פרוץ המהפכה ברוסיה חזר בתרע"ח מסיביר לקיוב ואח"כ לאודיסה והתחיל לעבוד בעתון "ברקאי" בעריכת ד"ר יוסף קלויזנר, בקובץ הספרותי "ארץ" בעריכת ש. צמדו וא. שטיינמן . בקובץ "משואות" בהוצאת "אמנות" מיסודה של שושנה פרסיץ ובעריכתו של ד"ד מ. גליקסון (באותו קובץ פרסם מחזור שירי מלחמה בשם "טעם מיתה"). באותי זמן הציעה לו הוצאת-ספרים בודאפשטית גדולה לנסוע לגרוזיה המשוחררת שבקאווקאז, לסייר את הארץ וחייה בעזרת ממשלתה ולכתוב ספר כולל על המדינה, אך נענה להצעת הוצאת "אמנות" ונשאר לעבוד בשבילה באודיסה ולתרגם את "מסעי הבארון איש-מינכהאוזן".
משנתבסס המשטר הקומוניסטי בדרום-רוסיה והוקפאה שם היצירה העברית, עלה ארצה בתרפ"א עם אשתו שנשא ברוסיה, בחבורת 12 משפחות הסופרים העברים (34 נפשות) שקיבלו רשיון יציאה ועליה בהשתדלות ה. נ. ביאליק ומ. קליינמן , - והתישב בתל-אביב. השמיע בראשונה את קולו ב"מכתב גלוי למר שפל" שפרסם ב"חדשות הארץ" ("הארץ"), שהסעיר את דעת-הקהל ושבעקבותיו הזמינו העורך ליב יפה לעבודה קבועה בעתון בתנאי שירסן קצת את עטו למתינות. בו בזמן הציע לו הסופר אלחנן קלמנסון (חתנו של הסופר צבי אליטזר צווייפל , סניגור החסידות בספרות העברית) עזרה חמרית להוצאת מאמריו החריפים בחוברות מיוחדות, שיצאו בשם "לב חדש". באחת מהן פרסם אותו "מכתב גלוי לנציב העליון" (סיר הרברט סמואל) , שבגללו החרימו השלטונות את החוברת ותבעוהו לדין ביפו באשמת הסתה בין העדות ועלבון העם הערבי, ואחרי שבנאום-הסניגוריה שלו על קשרי התרבות והמדע בין היהודים והערבים בעבר הרחוק, השפיע אחד השופטים, שייך ערבי, שלא ידנוהו למאסר, אלא רק למאה לירות קנס.
בתרפ"ב הזמינוהו אליעזר בן-יהודה לעבור לרושלימה ולכתוב בקביעות ב"דאר היום" בעריכת איתמר בן-אבי ואברהם אלמליח והובטח לו בחוזה חופש גמור לכתיבה בכל הענינים. בעתון זה יסד את ההוספה הספרותית השבועית, שניתן בה מקום ליצירות סופרים ומשוררים צעירים, שבמשך הזמן גדלו והיו לותיקים. אז שינה את שם-משפחתו מפייארשטיין ל"המאירי" (על שם אחד מאבות משפחתו הגאון מנחם המאירי מחבר "בית הבחירה"). באותה שנה הופיעה בהוצאת שטיבל בוארשה בתרגומו לעברית קלאסית הדרמה השירית הקלאסית "חזון האדם", של אימרה מאדאץ' (עלילת אדם הראשון ויעוד האדם ומלחמת-חייו בעולם) וקיפל בעד התרגום אגרת-הצטיינות מהאקדמיה ההונגרית. בהונגריה נקראו ארגוני-נוער ציוניים על שמו וזכה לתהלות בדעת-הקהל היהודית והכללית, אך היה חריף מדי בשביל עבודה קבועה בעתונות, שהשתדלה לזרום לאט באפיק הפשרנות של שאננות שובע וסיפוק, ואף בצמרת העסקנות של חיי הספרות והתרבות לא נמצא לו מקום מטעם זה, אך את כשרונו לא יכלו אף מתנגדיו לשלול ממנו, ואת פרשת חייו אפשר לציין בשורה של יצירותיו: בתרפ"ג - באפותיאוזה "קיבוץ גלויות" בהוצאת הקה"ק ו"קופת הספר", תרגומו ועיבודו של "מסעי הבארון איש-מינכהאוזן" בהוצאת "אמנות" ; בתרפ"ה - "תחת שמים אדומים" (סיפורי מלחמה), "חלב אם" (שירים); בתרפ"ו "קשת יעקב" (סיפורי מלחמה); בתרפ"ז - הוציא את הירחון "המחר" לבקורת צבורית תוקפנית; בתרפ"ח - "בשם רבי ישו מנצרת" (סיפורי מלחמה); בתר"ץ - יומן המלחמה "השגעון הגדול" (שחלק ממנו הופיע קודם לכן בהמשכים ב"הארץ", תורגם לכמה שפות אירופיות ויצא במהדורה שניה בשנת תש''ו), "בין שיני האדם" (נובילות קצרות מחיי המהפכה ברוסיה); בתרצ"א - "מסע באירופה הפראית" (בהמשכים ב"דאר היום"); בתרצ"ב - יומן השבי "בגיהנום של מטה", הדרמה "מסדה" (בירחון "ביתר" בעריכת פרופ' י. קלויזנר) , בתרצ"ג - הספר ההומוריסטי "חכמת הבהמות" (באותה שנה השתתף באורח-כבוד בקונגרס "פאן" העולמי בבודאפשט כנציג ארץ-ישראל העברית); בתרצ"ד - "ספר השירים" הכולל בהוצאת י. ל. גולד