"למען ציון" מפראנקפורט (שבירושלים ניהל מרדכי אדלמן את עניניה) היה עוזר לנצרכים, וביחוד לאלמנות ויתומים, בסיוע כספי, אך בעיקר הגיש עזרה קונסטרוקטיבית בכלי-עבודה ובהלואות לביסוס כלכלי. בהיותו בעל קול נעים היה עובר לפני התיבה בחגים לתפלת מוסף. בנה בכספו חדר נוסף למקוה והזמין מירושלים ספרתורה מהודר ונדב אותו לבית-הכנסת של האשכנזים (אחרי פרעות אב תרפ"ט העביר בנו דוד את הספר לביתהכנסת בשכונת תלפיות בירושלים).
בשנה שאחרי בואו ארצה באה אליו אמו מוילנה (באותה אניה בא מ. אוסישקין עם רעיתו לביקור הראשון בארץ והזכיר אותה ביומן מסעו) והיתה בביתו כ-12 שנה עד שנפטרה בחברון בשנת תרס''ג. עזרה בניהול הבית ובטיפול בילדים וכך שוחררה רעיתו להיות לו לעזר כאחות רפואית וסוציאלית וכשהיה צורך בטיפול באשה בעת לידה קשה, וביחוד אצל ערביה מוסלמית, שרופא לא הורשה לגשת אליה, היתה רעיתו מטפלת בה ועושה הכל לפי הוראותיו. למדה במהרה ספניולית וקצת טורקית וקיימה קשרי ידידות עם נשי פקידי השלטון ועם נשי נכבדי הספרדים ועזרה לצעירים צמאי השכלה בהוראת צרפתית וגרמנית ובהשאלת ספרים.
בביתם התארחו משכילי הישוב החדש ועסקניו בבואם לחברון והרופאים היהודים המעטים שבארץ שהתכנסו פעם בשנה להתיעצות בעניני צבור ובריאות צבורית.
בשבתו בחברון קיבל יפוי-כח מאת קרן מזכרת משה מונטיפיורי מלונדון ליסד ליד חברון שכונה על שם השר. התענין בדבר בחירת המקום וכדי לרכוש למפעל את לבות יהודי העיר נדב שני כבשים ואורז והזמין את כל הקהל ל"קידרה" (קדירה - סעודה חגיגית).ואכן באו כולם בנרות-שמן, בזמירות, בתופים ובמחולות ובשעת חדוה קיבלו את הרעיון בהתלהבות. אך כשהגיעה שעתם לתת את חלקם לשיכון משכו רובם את ידם ממנו, והענין נתבטל. רק לאחר כמה שנים, בהיותו כבר בירושלים, השתתף עם דוד ילין ואחרים ביסוד שכונה לזכר מונטיפיורי, היא שכונת זכרון משה , והיה מראשוני הבונים בה; וכן היה אחרי מלחמת-העולם הראשונה בין ראשוני הבונים בבית-הכרם ובתלפיות.
לירושלים עברה תחילה אשתו, כי הילדים גדלו והיה צורך להכניסם לבי"ס, לרגל זה שידלה את בעלה שיעבור לירושלים, אך הוא סירב לעזוב את העיר שהשתרש בה. אז שכרה היא דירה בירושלים, העבירה שמה את הרהיטים והילדים והכניסתם לבה"ס, והוא נשאר עוד כחצי שנה לבדו בחברון, ומפעם לפעם היו באות אליה משלחות של יהודים וערבים מחברון בבקשה שתחזור לעירם כדי שבעלה יוכל להשאר שם, אך היא היתה תקיפה בדעתה בענין זה ובסוף עבר גם הוא ירושלימה ב-1905.
בירושלים שימש כרופא ב"עזרת נשים", במושב זקנים, ב"ביקור חולים'', בבית היתומים של הרב דיסקין, בבתי אונגארן, ב"למען ציון" וב"שערי צדק", ולביקורים בכל המוסדות הללו, הרחוקים זה מזה, ואצל חולים פרטיים (עניים היה מבקר בחנם ויש שעזר להם גם בכסף) היה רוכב על חמורו הקטן אמצעי התחבורה שהיה נהוג אז בירושלים.
במלחמת-העולם הראשונה היו הוא ורעיתו מרבים לעזור לנפגעי המצוקה והמשבר, וביחוד לתלמידי הגימנסיה שבעקב המלחמה, נותקו ממשפחותיהם וממקורות תמיכתם שבחו"ל.
עקב קדחת צהובה שפרצה אז בירושלים נפטרה רעיתו בקיץ תרע"ו.
השתתף בנפשו ובכספו בכל יזמה ומפעל שהיה בהם משום קידום כלכלי ותרבותי של הישוב העברי בארץ ישראל. חתם יחד עם אפרים כהן, וילהלם גרוס, דוד ילין, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ וא. מ. לונץ על מכתב-עידוד מירושלים לד"ר הרצל לרגל צאת ספרו מדינת היהודים (המכתב בגרמנית, מסתיים ב"חזק ואמץ" בעברית, שמור בארכיון ההסתדרות הציונית). כן השתתף בכרוז עידוד להרצל לקראת ביקורו בארץ, כדי להשתיק את שוטניו. הגה רעיונות בדבר פיתוח הארץ, אוצרות ים המלח וסגולותיו הרפואיות ופיתוח התחבורה אליו, ועוד, והשתדל לשכנע את מכריו ואת אורחיו מחו"ל בדבר הצורך לפעול לשם כך.
נפטר בירושלים, א' טבת תרפ"ד.
צאצאיו: שרה אשת הסופר א. ראובני, דוד (פקיד באפ"ב ירושלים), ז'נטיל אשת שאול זוסמן, דבורה אשת החימאי ברוך ארינשטיין (ז"ל), פנינה (ז"ל) אשת החשמלאי א. הרצברג.
ד"ר אברהם צפרוני (ציפרונוביטש)
בן חיים צבי - נולד ב-כ' כסלו תרמ"ג בעיר פרילוקי, פלך פולטבה (אוקראינה). לאחר שגמר את הגימנסיה הרוסית עבר ללמוד באוניברסיטה ב חו"ל-בווינה פילולוגיה שמית וקלסית, והוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה. לשם השלמת ידיעותיו ביהדות ובספרות העתיקה, למד גם בבית מדרש לרבנים בווינה. אחרי גמרו את חוק למודיו, התחיל לעסוק בהוראה, בבלשנות ובמחקר היהדות.