איתמר בן אב"י (בן-ציון בן-יהודה)
נולד בירושלים, ט"ו אב תרמ"ה (1885), לאביו אליעזר בן-יהודה פרלמן - אולינוב ) "מחיה השפה העברית") ולאמו דבורה בת שלמה נפתלי הירץ יונס (תלמיד-חכם, סופר ומשכיל, ראה כרך א', עמוד 230).
כשנולד היתה נחושה החלטתם של הוריו, שבבר אז התעקש אביו לדבר עם כל יהודי רק עברית ולהכריח בכך את היהודים להחיות בפיהם את לשון עמם, לגדל את ילדם ליהודי הראשון ששפת-אמו תהיה עברית מראשית פתיחת פיו לדבר ושמרו עליו מכל משמר, שצלילי שפה זרה לא יגיעו לאזניו, ואשר על כן נקרא הילד העברי הראשון . בגלל שמירה קפדנית זו שמע בשנותיו הראשונות פחות דיבור מששומעים תינוקות אחרים בגילו ולכן נתאחרה התפתחות כושר הדיבור שלו ומכרים נדו לו לילד המסכן וניבאו לו נחיתות שכלית לכל ימיו. גם הילד סבל מחוסר חברת ילדים למשחקים, אך החששות נתבדו. הוא החל לדבר עברית טבעית ובמשך הזמן ניסו גם ילדים אחרים את יכלתם לדבר עברית וסוף-סוף מצא לו מקום מצומצם בחיי החברה של בני גילו ובאי בית הוריו, וביחוד מאחר שנולדה אחותו ימימה , גודלה גם היא בעברית מראשיתה והגיעה לגיל הדיבור.
בכ"ב אלול תרנ"א נתיתם מאמו ("האם העברית הראשונה") ובח' ניסן תרנ"ב עלתה ארצה דודתו חמדה , אחות אמו, נישאה לאביו והמשיכה את חינוכם וגידולם של שני הילדים בעברית. מהוריו למד את ראשית הידיעות בתנ"ך ובספרות העברית ובשפה הצרפתית, ובן 17 נסע ללמוד בבית-המדרש למורים של חברת כי"ח (אליאנס) בפאריס. שם היה מבאי-ביתו של מכס נורדאו ויתר האישים הבולטים בציונות והתרשם מרוח החופש והשנינות השכלית של העתונות הצרפתית. חזר מצרפת ולא רצה עוד להמשיך בלימודים בנכר. אך באותו זמן כבר עסק אביו בחיבור המלון הגדול של השפה העברית, ובידעו כי זוהי עבודה שלמעלה מכח אדם יחיד לכל ימי חייו הועיד את בנו לממשיך מפעלו ולכן שלח אותו ללמוד שפות שמיות במכון למדעי המזרח של אוניברסיטת ברלין.
בחשון תרס"ו נסע שמה עם אחותו ימימה ובעזרת פרופ' א. ש. יהודה יליד ירושלים נתקבלה ימימה לביתמדרש למורות והוא לאוניברסיטה למרות ידיעתם הדלה בשפה הגרמנית, אך במהרה התקדמו בה כראוי. במשך הזמן למד גם שפות אחרות, וחוץ מהעברית, ידע לכתוב ולנאום יפה גם בצרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, איטלקית וערבית.
בברלין נתודע למר בונפון, סופרם של עתונים בפאריס, הציע לו את עזרתו בעבודה והצעתו נתקבלה. במשך הזמן מסר לו מר בונפון חלק גדול של עבודתו והוא נעשה סופר מדיני מברלין לגדולי העתונים הצרפתים: "טאן", "ל'ז'ורנאל", "פיגארו" ו"אבו דה פארי", גם בלימודיו באוניברסיטה התקדם יפה, אבל את יעוד חייו ראה לא בבלשנות אלא בעתונאות, וכשחזר ירושלימה בתרס"ח עזר לאביו בעריכת עתוניו "הצבי" ו"האור", בהם כתב בעיקר את המאמרים המדיניים והראשיים במעוף רחב ובסגנון חי, מתאים לרמת העתונות העולמית הגדולה. כן כתב ספורים ישירים, ותוך מאמציו לקרב לידיעתו ולהבנתו של הקורא העברי את סגנון החיים והמאורעות של העולם הגדול נאבק בקשיים לשוניים ותוך עבודתו נולדו בקצה עטו חידושים רבים במלים ובשימוש הלשון, שאם כי לא תמיד התאימו לחוקי האטימולוגיה העברית, אך בשעתם סיפקו צורך חיוני בעתונאות ובחיי יום-יום ובמשך הזמן נתאזרחו רבים מחידושיו בלשוננו, נעשו לקנין הכלל ונשתכחה זכות הבעלות של יוצרם.
מתוך הערצה לאביו, שהיה בעיניו דמות היסטורית חד-פעמית שלא כל דור זוכה לדוגמתה, חשב את השימוש התורשתי בשם-המשפחה "בן-יהודה" לחילול הקודש, כי לדעתו מיוחד שם זה למחיה השפה העברית ולא לזולתו, לכן קרא לעצמו שם חדש: איתמר בן-אב"י , ורק בראשי התיבות (אב''יאליעזר בן יהודה) ציין את הקשר התולדתי בינו ובין אביו.
עוד לפני נסעו ללמוד בחו"ל היה כותב ב"השקפה" של אביו מאמרים נלהבים ומלהיבים על ניצני התחיה העברית שהחלו מתגלים בארץ. בברלין בא במגע עם אישים מגדולי הספרות והמדע היהודים שלמדו או פעלו שם וגם משם היה כותב ב"השקפה" רשימות רבות-ענין. כן ביקר כעתונאי בקונגרס הציוני הששי בבאזל, ב-1903 (הוא "קונגרס אוגנדה") ונפגש עם הרצל ושוחח אתו בצרפתית (כי אז עדיין לא שלט יפה בשפה הגרמנית) ואת רשמיו מהקונגרס פרסם ב"השקפה". על מאמריו היה חותם אז בכינויים: בן-ציון בן יהודה ; ב. י.; ב"צ בן-יהודה ; בן-אבי החולם ; בן-אבי ועוד.
הוא היה חפשי לא רק מרגש-הנחיתות הגלותי, אלא גם מקשרי המסורת בת אלפי השנים שנתקדשה באומה, ומשאת-נפשו היתה ליצור בארץ אומה עברית תרבותית חפשית כדוגמת המערב הנאור ולפי מיטב אידיאליו. לשאיפתו זו הקדיש את עבודתו כעתונאי,