כבלשן וכסופר, ומכאן חדשנותו המתמדת בלשון, בצורת הכתיבה וברעיונות, שאנשי ירושלים לא יכלו לעכלה, אך נמשכו אל החידוש והפאתוס הלוהט שבה והשתאו לה מבלי להבינה ומבלי לסגלה לעצמם.
משניתנה הקונסטיטוציה הטורקית (ה"חושמה" לפי חידושו של בן-יהודה; חושמה - ראשי-תיבות: חוקה של ממשלת העם) רצה לראות בכך את התחדשותו של המזרח ברוח המערב ותלה תקוות רבות בברית עמי המזרח עם היהודים ליצירת אירופה תרבותית ועצמאית בארץ-ישראל ובשכנותיה. אך השלט הנוצץ של ה"חושמה" לא ביער את הרקבון בן מאות השנים שנשאר תחתיו, וכשכתב מאמר בקורת חריף על המצב נאסר והושם בכלא הטורקי, אך שוחרר, והמשיך לפעול במאמריו למען רעיונו והוא, היהודי-העברי, היה אולי ה"עותומני" היחיד הלוחם באמת ובתמים למען הקידמה של הממלכה.
בערב פסח תרע"נ נשא לאשה את לאה בת רחמים שלמה אבושדיד (בן אברהם , מראשוני העולים מארצות צפון אפריקה, ממנהיגי עדת המערבים, שהניח את היסוד לבתי ההקדש שלה ליד שער יפו; אחותי של הרופא ד"ר אברהם אבושדיד , ראה כרך א', עמוד 470).
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה היו הוא ואביו לצנינים בעיני השליטים הטורקים, ולעצת ידידים שביניהם יצאו לארצות-הברית ונשארו שם עד סוף המלחמה. באמריקה עשה בהופעתו ובנאומיו המלהיבים נפשות לרעיון תקומת ישראל בין גדולי המדינה ובין נציגי העמים המדוכאים באירופה, שחתרו לתקומה ולשחרור של עמיהם לרגל השינויים המדיניים שיחולו בעולם בעקב סיום המלחמה בנצחון בעלות הברית המערביות ב-1917 השתתף בועידת העמים המדוכאים ליד "פעמון החרות" בפילאדלפיה יחד עם ראשי העמים שנשתחררו ובטקס צלצול פעמון החרות לעמים נשא הוא את דגל ציון כנציג העם העברי. אח"כ נשלח להופיע עם הדגל העברי לפני ועידת השלום בוורסאיל, אך הופעתו זו לא יצאה לפועל בשל התנגדות ראשי המשלחת הציונית. על כל פנים היה אז מקשר בלונדון בין ההסתדרות הציונית ובין הערבים וזמן-מה היה מזכיר מדיני של ד"ר חיים וייצמן .
משחזר ארצה כתב זמן-מה בעתון "חדשות הארץ" ואח"כ "הארץ" בראשיתו, אך לא יכול להסתגל למסגרת של אנשי הציונות הרוסית, לסגנונם ולהלךרוחם, ואח"כ השתתף ביסוד חברת "הסולל" שבני הארץ היו מראשי הפעילים בה וביסוד עתונה "דאר היום" והיה עורכו הראשי עד שנת 1929, ומ-1924 ערך את שבועונה האנגלי של חברה זו "פלשתין ויקלי" והיה כתבם של ה"טיימס" ו"דיילי מייל" ובהשפעתו שלח הלורד נורתקליף מכונות-סיוור מודרניות לדפוס העתון העברי "דאר היום". היה ממיסדי "בריד-אל-יום" (בערבית). השקיע הרבה מרץ בהעלאת העתונות העברית לרמה אירופית בצורה ובתוכן ובשכלולים טכניים. כן ערך את השבועון ההיתולי "חמר-גמל", שהיה הראשון מסוג זה בעברית והשתתף גם בעתונים צרפתיים. השתתף ביסודה של הסתדרות "בני בנימין" של ילידי המושבות והיד, סגן-נשיאה ופעיל במפעליה (יסוד נתניה ואבן יהודה, ועוד).
כנואם הקסים את שומעיו ונסע כמה פעמים בשליחות הקרנות לארצות אירופה, אמריקה והמזרח הרחוק וכתב רשמי מסע רבי ענין. נלחם ל"יהודה העצמאית" וניהל זמן-מה משרד למענה בירושלים. בהיותו אזרח העולם הגדול דובר עברית עלה בידו לרכוש באמצעות אישיותו האהודה גם אהדה לעמו בין אנשי הרוח וחובבי היופי בעולם, אך אהדה זו לא נתגלתה בפועל לטובת כלל היהודים, שהיו שונים ממנו ומאוהדיו הגויים. נלחם בנאומיו יבעטו לענין הציוני בתקופת ההתנקשויות וההתנכלויות מצד הערבים ומדריכיהם ומסיתיהם האנגלים, ולא פעם רכש לו שונאים ורודפים בגלל זה. כשהחלו בוחשי הקלחת במזרח הקרוב לבקש "פתרונות" לבעית ארץ-ישראל נאחז ברעיון חלוקת הארץ לקנטונים, דוגמת שוייץ, שבהם חיים בני עמים שונים בשלום ובאחוה ביניהם, ואז הפכו יהודים רבים לשנוא אותו ולהאשימו בבגידה, אך הוא לא נרתע מרעיון נשגב בעיניו בגלל התנגדותם של אחרים, וכשישב זמן-מה בנתניה כמנהל הספריה העירונית (בעקב הצפת הארץ בהמוני עולים שלא ידעו להעריך את האיש ואת עברו ואת זכויות בית אביו ושלו עצמו לא נמצא לו מקום-מחיה אחר בארץ) פרסם משם את חוברותיו בציון המקום : "נתניה, בירת חצי שבט המנשי", כלומר : בירת קנטון בשם היסטורי זה. לשפ קירוב בני עמים זרים לשפה העברית ולתרבות העברית הטיף לכתיבת העברית בכתב לטיני והוציא בכתב זה את "השבוע הפלשתיני" ב-1929 ואת השבועון "דרור" ב-1934, אך רפורמה זו לא משכה את הזרים לעברית והערבים מלידה לא נמשכו אל הכתב הלטיני, וכך נשתקע הענין. הגה עוד מנעוריו את רעיון כיבוש הים והשתדל לרכוש