לו נפשות במאמרים ובנאומים וזכה לראות את ראשית הגשמתי של הרעיון בבנין נמל תל-אביב ובפיתוח הימאות העברית.
יסד בתל-אביב מועדון עברי-איטלקי ואף נתקבל בידידות אצל מוסוליני כשביקר באיטליה ויצג בפניו בגאון את שאיפות עם ישראל לעצמאות ולברית ידידות עם יתר עמי הים התיכון.
תוך להט מתמיד לחדשנות ולרעננות הגה רעיון ל"התחיות דתנו בארצה", שתהיה גורם מורגש ומשפיע אף בנפש היהודי המודרני ואף פנה בענין זה אל גדולי התורה והמחשבה והספרות. אך אנשי הדת לא היו זקוקים להתחיות הדת בקרבם והאחרים לא הרגישו בצורך זה כמוהו.
היה זמן-מה מנהל הסתדרות הספרדים (באביהן של בנותיו הספרדיות מצד אמן, וכעברי העומד ממעל להבדלי עדות).
בן 18 זכה בפרס הספרותי העברי הראשון מאת מערכת העתון "הצופה" בוארשה. מאז המשיך בפעולה ספרותית בלי הרף. ואלה ספריו: הקרבן (רומן בשני חלקים, 1910), קלולה ולסקה (ספור לפי מרק טויין, 1912), ברקים (ציורים, שירים, ספורים, 1924), לא, אינכם יודעים את ארץ (רשמים 1924), קולה של ארץ-ישראל לכנסיה השלשעשרה בקרלסבד (1921), יהודה מידית (1926), הכתלכתלנו - הכתל אחד (1929), כנען ארצנו (5000 שנותינו בארץ-ישראל ללא הפסקה, 1930), מלון שמות חדישים ומחודשים (1930), המושיעה (רומן, 1932 ; יצא בתרגום צרפתי ב-1935), סביב העולם בשנתים (רשמי נסיעה, 1934), קראון (להתחיות דתנו בארצה, 1935 ; ותוספת לו בחוברת "ישעיאות", 1939), הימה! (בהוצאת "זבולון" בשנה הראשונה לנמל ת"א), אבי - חיי אליעזר בן-יהודה (באותיות לטיניות), ועוד ספרים באנגלית ובצרפתית. בכתב-יד: אלעזר יהודאי (רומן בשני ספרים, בעברית ובאנגלית), יהונתן כהן גדול (רומן), דבורה וברק (מחזה), ישראל על הים (מסה מדעית עממית), ספוריהן (52 ציורים ל-52 שבועות). זכרונותי (בשני כרכים).
בעקב המצב והיחס המתנכר אליו הוכרח לקבל את הצעת הקה"ק ולצאת לארה''ב לפעול למענה שם. בלב כואב יצא בתרצ"ט עם משפחתו ברצון ובתקוה לחזור במהרה, אך לא הספיק.
נפטר באיסט אורנג', מדינת ניו-ג'רסי, ערב פסח תש"ג, נקבר זמנית בבית-העלמין של "בני ציון" שם. אחרי המלחמה הועלה ארונו ארצה על-ידי הקה"ק, הגיע לחיפה ביום י"ב אדר תש"ג, הובא לנתניה (לתלאביב לא יכלו להביאו בגלל העוצר), הועלה ירושלימה ונקבר שם ליד אביו בהר הזיתים.
בנותיו: דרור אשת וונרו, רינה .
לזכרו נוסדה ונקראה על שמו השכונה נוה-איתמר ליד נתניה, ואמו השניה חמדה בן-יהודה תיארה את פרשת חייו בספר "נושא הדגל" (תש"ד).
הרב בן-ציון (שמואל וידאל רפאל) קואינקה
נולד בירושלים, כ"א ניסן תרב"ז (1867), לאביו אברהם (ממשפחה עתיקה מגולי ספרד לסאלוניקי, שהעמידה הרבה רבנים ופרנסים, עלה ארצה מסאלוניקי בעודו אברך צעיר ועסק במסחר בירושלים) ולאמו בכורה דונה בת ר' משה קואינקה (אחי בעלה).
מילדותו הצטיין בכשרונותיו, ובהיותו בן יחיד להוריו החליט אביו להקדיש את כל פעולות חייו כדי לאפשר לבנו לעלות מעלה-מעלה בידיעת התורה, ולא זו בלבד ששכר לו את טובי המורים (ר' אליהו כהן, הרב מרדכי ישראל שריזלי , הרב מנחם בכר יצחק והרב וידאל חנוך אנג'יל) , והעניק להם ביד רחבה, אלא אף הסך בהוצאות ביתו, בדי שיוכל להוריש לבנו סכום כסף שישחררו מהצורך לעסוק במסחר למען יוכל להקדיש את כל זמנו לתורה. בשנתו העשירית, בר"ח כסלו תרל"ז, החל להניח תפילין, ואחרי דרשו בהלכה לכבוד היום בחנוהו החכמים והרבנים, המסובים בסעודה, בשאלות בענינים שהזכיר בדרשה, ומצאוהו בקי ומבין ומאז נתפרסם כ"עילוי".
בתרל"ט אירשו לו את אסתר בת ר' יהודה קואינקה אחי אמו ובאב תרמ"ב נשאה לאשה והמשיך להשתלם בתורה בחברת רבנים וחכמים בישיבה, וגם בספרות היסטורית והיסטוריוגרפית בתולדות ישראל והעמים ובספרי-השכלה בענפים אחרים.
בתרמ"ז יצא לגור בבית שבנה אביו בשכונת "אהל משה" והמשיך ללמוד עם גדולי הרבנים הספרדים.
כשהרגיש אביו בתרמ"ו כי חולה הוא וקצו קרוב חשש פן יקדמוהו המות וישאיר לבנו את הונו בסחורות ובחובות, שיפריעוהו מלימוד התורה, ולכן החל לפרק את עסקו ולרכז את הונו במזומנים ואף בנה חצר בשכונת "אהל משה", ששכירותה תספק לבנו את הפרנסה בשפע, אך חלק מכספו אבד בהפסדים והסתבך בחובות, הוכרח לחזור אל המסחר ובהיותו תשוש מחמת מחלה הוכרח בנו להבטל מלימודו ולעזור לו, משנפטר האב בכסלו תרנ"א הוכרח הבן לקבל בידו