את נהול העסק, אך בהיותו מוכשר יותר לתורה מלסחורה הפסיד את כספו ואף הוכרח למכור את הבית שהורישו אביו.
בראשית תרנ"ו החליט ועד העדה הספרדית לשכלל את ישיבת "תפארת ירושלים" והציע לו להיות לראשה, אך פעולת שכלול הישיבה התנהלה בעצלתים, ובינתים החל להוציא, בר"ח תמוז תרנ"ו, אה. הירחון התורני "המאסף", שנתחבב על הרבנים ולומדי תורה ורכש לו מנויים, משתתפים ואוהדים רבים בארצור. המזרח הקרוב, אירופה ואמריקה. בתרנ"ז נכנס להיות דיין בבית-דינו של הרב נסים ברוך . בשנת תרנ"ח נפתחה ישיבת "תפארת ירושלים" והוא הנהיג בה שיטת לימוד משוכללת ואף דקדוק עברי ותולדות יש ראל לימדו בה, בין תלמידיו הותיקים בישיבה באותו הזמן היו הרבנים אברהם פינטו, בן-ציון מאיר ה עוזיאל. בן-ציון פיזאנטי, בנימין לוי, חנניה גבריאל. משה נסים, יוסף מרדכי הלוי, רבנו בנבנישתי ועוד חלק ממשכרתו הוציא לשכלול ירחונו וכן לא חס על כספו ברכישת מפרי תורה וחכמה לרוב. בתרנ"ט ביקר בהודו בשליחות לטובת ישיבת המקובלים "בית אל' ובדרכו ביקר גם בערי בבל לטובת "המאסף". אז הוצעה לו משרת הרב הראשי לבגדאד, אך סירב לקבלה וחזר לירושלים ולישיבתו. בחורף תר"ס ביקר להזמנת ידידיו בסאלוניקי. באדר תרס"ב נסע לערי מצרים ולארצות הברית בשליחות כוללות הספרדים שבחברון. בראשית תרס"ד חזר ארצה ולישיבתו ונתמנה לדיין בבית-דינו של הראשון-לציון ה"יש"א ברכה", בתרס"ו נזדמנה לו בבת-אחת קניה גדולה של ספרים, כאלפים כרך, והואיל ורבים מהספרים שבקניה זו כבר היו בספריותו וראה צורך למכור את הספרים המיותרים, החל לעסוק במסחר ספרים ובמשך הזמו התמחה ואף הצליח בו. השתתף ביסוד בית מושב הזקנים של הספרדים והיה יו"ר הועד שלו.
כשפרצה המחלוקת בדבר מינוי ראש הרבנים אחרי פטירת היש"א ברכה, בסוף תרס"ו, נזהר לא להתערב בריב ואז יצא בשליחות "בית אל" למצרים ובשליחות כוללות המערביים לערי אלג'יריה וטוניסיה. נעתר לבקשת הרב אליהו חזן ראש רבני אלכסנדריה להיות לו לסגנו ושהה שם קרוב לשנה וחצי, ואח"כ חזר לירושלים ולישיבתו ולביסוס ירחונו "המאסף" שהוזנח בעת שהותו בחו"ל, משנתמוטטו יסודות הישיבה בראשית תרע"א נתקבל לראש מורי ההלכה והתלמוד בבית-המדרש לרבנים מיסודה של חברת "עזרה" הברלינית והוסיף לשכלל את ירחונו ולכתוב חידושי תורה.
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה פסקה הופעת ירחונו אחרי צאת החוברת הראשונה לשנתו העשרים, גם בית-המדרש לרבנים נסגר, ואז הוכרח לקבל משרת ראב"ד בעדת הספרדים ואף לצאת בשליחות פרטית לערי סוריה, דמשק וארם-צובא, וסמוך לסוף מצב המלחמה והשליטה הטורקית בירושלים סבל אף רעב, ורק בקושי עלה בידו להשיג "בורגול" לסעודת ערב יום-כיפור תרע"ח, במחיר מכירת אחד מבגדיו. אך אף באותם ימי המצוקה הרבה לעסוק בתורה וחידושיו מהתקופה ההיא היו מהמצוינים ביותר.
אחרי הכיבוש הבריטי רווח גם לו, כשחידש את המסחר בספרים ואף נעזר על ידי יעד הצירים. בתרע"ט השתתף בועד הרבנים שנוסד על ידי הרב חיים משה אלישר ואח"כ נבחר לחבר הרבנות הראשית לארץישראל, ומראשית תרצ"א היה אף רב ראשי לקהלת חברון כשניסו לחדש בה את הישוב העברי אחרי חורבנו בפרעות תרפ"ט, היה חביב ומכובד על הכל במדותיו התרומיות ובידיעתו הרבה בתורה, ממבססי ארגון הישוב ב"כנסת ישראל", היה מעין נובע חידושי תורה אף לעת זקנה וחולשה, חיבוריו: "זכרון לאברהם" (על שם אביו, לעילוי נשמתו) חרושים ותירוצים על כל ששה סדרי משנה. חלקם נדפס ב"המאסף" ויתרם נשארו בכתב-יד ; תשובות וקונטרסי הערות (בירחונו ובכת"י, כנ"ל), קונטרס כללים לפי סדר א"ב בדיני טומאה וטהרה (בכת"י) דרושים בפשט ובפלפול (בכת"י), "תפארת ציון" על התורה (בכת"י), "פרפראות לחכמה", חידושי הלכות (בכת"י). גם רשימות זכרונות השאיר בבת"י.
נפטר בירושלים, ט"ז חשון תרצ"ז.
צאצאיו: אברהם, יהודה, יצחק, רחל אשת אליהו יפרח, דונה אשת אליהו סתהון ,
אבא מירקאדו מאמאן
נולד בצפת, י"ב תמוז תרמ"א (1881), לאביו הרב משה (שהיה במשך 15 שנה רב ראשי לעדת הספרדים בצפת) ולאמו חנה בת צבי ורושה מונשטר . למד בתלמוד תורה ובישיבות והגיע לידיעה רבה בתלמוד.
לעצת אביו ויתר על המשכת השרשרת הרבנית במשפחה, לבל יהיה תלוי בתמיכת הצבור, והשתלם בקולג' הצרפתי בבירות בהשכלה כללית ומסחרית.