היה מהתומכים העיקריים של ארגון פועלי ציון במינסק (הזרב המינסקאי) ועזר להם בארגון ובעבודה תרבותית.
בשנת 1903 השתדל להשיג רשיון מיוחד בשביל קיום המפלגה "פועלי ציון".
ב-1903/04 בשעת פולמוס "אוגנדה" היה מראשי "ציוני ציון" וממתנגדי אוגנדה, והוא שהגיש לד"ר הרצל את הדרישה להסתלק באופן רשמי מהצעת אוגנדה. השתתף ב-1906 בועידת הלסינגפורס יהיה מפעיליה.
אחרי המהפכה הרוסית הראשונה, כשנוסדה הדומה הממלכתית (פרלמנט רוסי), נבחר לחבר הדומה הראשונה מפלך מינסק, ע"י רשימת המפלגה הקונסטיטוציונית-דמוקרטית. אח"כ, כשפוזרה הדומה בשנת 1906, היה בין החותמים הראשונים על הכרוז המהפכני הויבורגי ונאסר ע"י השלטונות הצאריים. אחרי שיצא מבית הסוהר המשיך לפעול כעו"ד והגן על ציונים שנרדפו על ידי הממשלה הצארית, על נגועי הפרעות, על משוללי זכויות וכו'. כדי שיוכל למלא את תפקידיו אלה בהצלחה ובמסירות, עבר בשנת 1913 לפטרבורג, וגר שם עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בראשית המלחמה (1914) עבר לוילנה והיה פעיל בועד למען הפליטים והגן במרץ ובכשרון על היהודים שנחשדו ברגול ע"י השלטונות הרוסיים.
עם כבוש וילנה ע"י הגרמנים (1915) נבחר לראש ההסתדרות הציונית בוילנה והיה סגן היו"ר של הועד המרכזי לעניני היהודים ליד השלטון הגרמני. ב-1918 יצא לקושטא ביחד עם משלחת ציוני גרמניה כדי לנהל מו"מ עם ראש הממשלה הטורקית בדבר עתידה של א"י והתנועה הציונית.
עם ייסוד המדינה הליטאית (1919) נבחר לציר אספת הנבחרים (הטאריבה) הליטאית והתמנה לסגן מיניסטר החוץ בקבינט הממשלתי הראשון. נשלח לפריס כחבר המשלחת הליטאית בועידת השלום בורסייל.
כחבר הועד המרכזי הציוני בליטה, השתתף בפעולות "ועד שליחי הארצות" בפריס.
עבר עם הממשלה הליטאית לקובנה (בירתה הזמנית).
ב-1920 נבחר ליו"ר הועד הלאומי היהודי בליטא, שהיתה לו סמכות אוטונומית מלאה.
חתם בשם הממשלה הליטאית על חוזה השלום בין רוסיה לליטא, והיה חבר הועדה לחבור הקונסטיטוציה הליטאית. פעל הרבה לטובת האוטונומיה היהודית.
ב-1923 נתמנה למיניסטר לעניני היהודים. פרסם הרבה מאמרים על נושאים משפטיים וציוניים בעתונות הכללית והמקצועית.
ב-1924 עם בטול האוטונומיה היהודית בליטא, עלה לא"י.
התמסר בארץ לארגון הציונים הכלליים הדימוקרטיים ולביסוס המשפט העברי בא"י. את כל זמנו, מרצו, כשרונותיו וידיעותיו המרובות הקדיש לתפקיד זה. היה יו"ר בית הדין העליון של משפט השלום העברי והשתתף במאמריו בקובצים: "המשפט העברי" והירחון "המשפט".
ב-1927 התמנה לתפקיד של הקונסול הכללי הליטאי בא"י ובתפקיד זה שימש עד 1933 (התפטר מסיבת זקנה).
בסוף ימיו, למרות חולשתו, פעל רבות לטובת יסוד בית ספר עליון למשפט ולכלכלה בתל-אביב, ביחד עם מ. דיזנגוף, עו"ד פ. דיקשטיין, ד"ר ש. איזנשטאט, זיו ועוד.
מלבד מאמריו המרובים שפרסם (מחקרים משפטיים וזכרונות) בעתונים הרוסים, הגרמנים, הליטאים והעברים בא"י, פרסם ספר על הנושא: "מושג הריבונות" (סוברניות: נסיון לבקרת המושג, בשפה הגרמנית, ציריך, 1932).
נפטר בתל-אביב, כ"ט כסלו תרצ"ה, ונקבר בבית הקברות הישן.
על שמו רחוב בתל-אביב.
צאצאיו: ד"ר אלישע נף ז"ל, דבורה (ד"ר לפילוסופיה) אשת ד"ר אברהם אפרת (מורה למתמטיקה ופיסיקה בבי"ס תיכון חדש בת"א, מהמרצים האקדמאיים ב"שעורים הגבוהים" בקובנה (ליטה), זאב (ולדימיר) עורך דין בציריך.
יהושע אוסוביצקי
בן הרב שמחה בונים . - נולד בשנת תרי"ח (1858) בעיר קיוב. בימי נעוריו רכש לו השכלה עברית ובינונית-כללית, ולמד בעיקר את השפה הצרפתית, ועובדה זו קבעה את גורל חייו. אחרי פרעות 1881 בדרום רוסיה הגיע לברודי בגליציה כפליט. שם שהה אז קרל נטר, מטעם ה"אליאנס" (כי"ח) לסדר את ההגירה. ושמח להכיר צעיר, היודע עברית וצרפתית, ששימש כמתרגם בינו לבין המהגרים, והוא נואת ללכת לארץ ישראל, כמורה במקוה ישראל. שם נפגש עם הבילו"יים שעבדו כפועלים שכירים והתאמנו בעבודת האדמה. התידד אתם והיה למליץ ולמתווך ביניהם ובין המנהל הירש, שהתנכר להם ולעג לאידיאליהם וחלומותיהם.
מכיון שמצא חן בעיני פקידות הברון נתמנה לפקיד ראשי בראל"צ. האכרים שמחו בראשונה למנוי זה, אך צעדיו הראשונים הכזיבו את התקוות המרובות שתלו בו. כשבא מישהו להתאונן על מצבו הקשה היה אומר לו: "הא לך כסף להוצאות הדרך ועזוב את המקום ואת הארץ". כמה אכרים נפתו על ידו וחזרו לרוסיה או עברו לעבוד במקוה ישראל.
עם מנויו לפקיד ראל"צ התאספו האכרים לאספה כללית (כ"ז ניסן תרמ"ד) ובה הוחלט במעמדו להת