רים יהודים חטופים כמוהו, ובהיותו מלא וגדוש ידיעות תורה ויהדות היה מדריך רוחני לחבריו.
בתקופת שרותו בצבא במלחמת קרים של טורקיה צרפת ואנגליה נגד רוסיה והוא נשלח לחזית, נפצע קשה וכשהחל להחלים ברח מבית החולים, נפל בשבי בידי הצרפתים ויחד עם 36 שבויים הובא למארסייל. נשאר בצרפת ולאחר זמן הפליג בספינה קטנה שהובילה יין וצימוקים לסוריה, בתקוה שיגיע לארץ ישראל. אחרי טלטולים במשך שבועים בים טבעה הספינה והוא נאחז בקרש משבריה ושט עליו שלשה ימים בלי מים ומזון עד שהוטל לסביבה מדברית בחוף צפון סוריה. ימים נדד בחפשו מקום ישוב, נזון בצמחי בר ובלילות לן על אילנות, למחסה מפני חיות רעות, עד שהגיע לבעל-אחוזה טורקי, וזה האכילו והלבישו והרכיבו על בהמה עד שהגיע לעיר טראבלוס (טריפולי) שבחוף הלבנון, בה היתה קהלה יהודית קטנה ועניה. לעצת הקונסול האוסטרי נשאר בעיר והחל לעסוק במלאכת החייטות שלמד בצבא הרוסי, וכשיחסוך סכום כסף ימשיך את דרכו לארץ-ישראל. נשא לאשה את שרה בת אברהם חלפון מטריפולי שבסוריה ממשפחה ספרדית מקומית ונשאר שם כעשר שנים ואח"כ עבר לבירות ופתח בית-מסחר לאריגים, וגם שם ישב שנים אחדות.
כשהגיעה אליו השמועה על יסוד "קולוניות" (מושבות) לעובדי אדמה יהודים בארץ הקודש (זה היה אחרי יסוד פתח תקוה) החליט להצטרף אליהם, מכר את עסקו ויצא עם משפחתו ברכיבה על גבי בהמות ופניהם מועדות לארץ ישראל. בקיץ תר"מ הגיע לעכו, ובה אז קהלה יהודית לא קטנה, שמע כי רק "קולוניה" אחת נוסדה ליד יפו וגם היא עוד מעט ותעזב כליל, אך בכפר שפרעם שבקרבת עכו ישנם פלחים יהודים בין הפלחים הערבים, העובדים את האדמה זה דורות רבים, ובכן הלך והתנחל ביניהם. קנה לו קרקע, צמד שוורים, סוסה אצילה וארבעה גמלים ובקתה כפרית, התישב שם ועבד שנתים את אדמתו כיתר הפלחים וכל אנשי הכפר, כיהודים כגויים, חיבבו את "הרון א-טראבלוסי" (אהרן איש טריפולי) על טוב לבו ורוחב דעתו.
בתרמ"ב נודע לו, כי ליד צפת הולך ונוסד כפר שכולו יהודי (ראש-פנה). אז קם וקנה שם פדאן קרקע (200 דונם) ב-25 נפוליונים זהב ומגרש בצלע הר כנען לבנין בית, לקח אתו את רכושו: 36 ראשי בקר, גמלים וסוסים עמוסים תבואה, ואשתו וארבעת בניו בארגזים על גבי גמלים - ובאו לראש פנה. בעזרת הציוני האנגלי סיר לורנס אוליפאנט , שישב אז על הכרמל בקרבת חיפה ותמך בשיבת ציון בכספים ובתעמולה, בנה לו בית במושבה וכמה מחלוצי ראש פנה עבדו בבנין זה מפועלים. תלאות רבות סבל בימי בראשית, ואף התנפלות שודדים ערבים בלילה על ביתו המבודד, שהוציאו ממנו את כל הניתן לטלטול, אך הוא החזיק מעמד וקיבל באהבה את יסורי ההתנחלות בארץ, ויחד עם בניו עבד בסיקול חלקת הקרקע מאבנים ומסלעים ונטעו בה גן חמד.
איש התורה ואיש העבודה היה כאחד. היו לו הרבה ספרי קודש וחול, שהגה בהם בשעות הפנאי, ואף ראשוני המושבה היו באים לעיץ בהם. גם ראש פקידות הבארון, יהושע אוסובצקי, היה מתפלפל אתו בדברי תורה ומינה אותו לניהול עבודת הנטיעה מטעם הפקידות. גם את בניו חינך לתורה ולעבודה ולאורח חיים צנוע ופשוט כדרך הפלחים, כי לפי דבריו רק כך אפשר להשתרש בארץ. את 10 בניו ובנותיו הלביש כילדי הפלחים ומזונם היה - פת לחם וגבינה, בורגול ועדשים. אך כמו כן הגן -עליהם בפני עריצותם של המלמדים (בתקופה הראשונה, לפני היות בית ספר חדיש במושבה). ופעם נענש בנו בכורו על ידי המלמד לכרוע במשך חצי שעה על חצץ ולהחזיק גמרא כבדה בידים מורמות. באותה שעה עבר הוא ליד ה"חדר" ובראותו בעד החלון את בנו במצב זה נכנס וסטר למלמד על פניו. כשהוזמן אל הפקיד של הבארון ונשאל, כיצד הרשה לעצמו להרים יד על האיש המשרת את הצבור מטעם הבארון - השיב לאמר: "אנו רוצים לגדל דור של חקלאים בריאים. וזה בא והופך את בנינו לאינוואלידים". והפקיד קיבל את ההסברה בהבנה.
כשגמר בנו בכורו, יוסף את בית הספר בהצטיינות ופקידות הבארון החליטה לשלחו להשתלם בפאריס, הלך אל אליהו שייד , ראש הפקידות וכלו גועש וזועף: "מה ?! וכי לשם כך באתי לכאן כדי שבני ילך לפאריס ? לא ולא! אני רוצה שבני יהיה עובד אדמה. מקומו אחרי המחרשה והשוורים !" היה חביב על כל יודעיו בפשטות שבהליכותיו ובטוב לבו.
נפטר בראש פנה, כ"א כסלו תרס"ו.
צאצאיו: רגינה אשת יעקב חלפון, רחל אשת יעקב זרחיה, יוסף, אברהם, יצחק (איציק), משה , דוד, רבקה אשת חיים גרבובסקי (שנהרג יחד עם בנו מנחם ע"י כנופיה ערבית על גדות הירדן. בגליל העליון ב-1938).