כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה קיבלה המשפתה את הנתינות הטורקית, כדי, שתוכל להישאר בארץ, וב-1915 התגייס לשרות בצבא הטורקי, ויחד עם בוגרי "הרצליה" ובית-המדרש למורים הירושלמי נשלח לבית-הספר לקצינים באיסטמבול ואחרי גמרו נשלח לשדות בגדוד שומרי קוי הטלגרף שמרכזו היה בדמשק. הוא וחבריו התנדבו לצבא, כדי לחזק את מעמדו האזרחי של הישוב היהודי בתוך הממלכה העותומנית, ובתקופת לימודו ושרותו הצליח להתקרב אל הקצינים הטורקים ולהשפיע עליהם למען הקלת והטבת היחס לחיילים היהודים. כן השפיע על חשובי היהודים באיסטמבול שיפעלו לטובתם ולעזרתם של החיילים היהודים.
כשביקר אצלו אביו בדמשק חלה בדרכו ואח"כ מת בת"א. הוא קיבל רשיון לנסוע הביתה להלוית אביו ובראותו את משטר הדיכוי שהנהיג השלטון הצבאי בארץ נגד היהודים, לא חזר לגדודיו, ובהתהלכו בארץ במדי קצין אף באזור החזית של בארשבע הצליח לא רק להסתיר את עריקותו, אלא אף להתערב לטובת החיילים והעובדים היהודים כקצין בעל סמכויות. בא בדברים גם עם אנשי "השומר" בדבר הגנה על הישוב אף בכח, במקרה שהשלטון הטורקי ינסה להתנכל לו במקומות אחרים כמו שעשה בגירוש הכללי מיפו ות"א. משנודע לו, ששלטונות הצבא מחפשים אחריו חזר לדמשק והצטרף בלי פקודה למשלחת צבאית שיצאה לתדמור. כשנודע לו, כי בית-הדין הצבאי חרץ עליו משפט-מות שלא בפניו באשמת עריקה ובגידה, ברח ארצה, ובעזרת עשרת הבחורים שהושארו לשמור על בתי היהודים ביפו ות"א, שבעקב הגירוש נתרוקנו מדריהם, הסתתר בת''א. עד שהצבא הטורקי גורש מהחלק הדרומי של הארץ. כשיצא ממחבואו והחיים בעיר חזרו במקצת למסלולם, עבד זמן-מה כמורה בבית-ספר עממי. אח"כ הצטרף למארגני תנועת ההתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי, היה חבר ועדת ההתנדבות, מקשר בי נה ובין המוסדות הלאומיים וסרג'נט-מייג'ור בגדוד במצרים ובארץ.
נשא לאשה את רבקה בת הבילויי יעקב שר תוק (מבוגרות הגימנסיה "הרצליה", מורה למוסיקה, אחותו של משה שרתוק , שר-החוץ בממשלה הזמנית של מדינת ישראל. ראה בספר זה את הערך שלה בעמוד 1350).
המשיך בפעילותו בין צבור העובדים. ממיסדי מפלגת "אחדות העבודה", חבר הועד הפועל של הסתדרות העובדים מראשיתה ובשנים האחרונות חבר מזכירותה, ממיסדיו וממנהליו של המשרד לעבוותת צבוריות של "אחדות העבודה" וההסדרות (אח"כ "סולל בונה"), ממיסדי "הפועל" ומנהיגיה. היה מראשי הלוחמים של הסתדרות העובדים בחזיית הפנימית (למען עמדות במוסדות הישוב והתנועה הציונית ובחיים הכלכליים והמדיניים בארץ) ובחזית החיצונית (יצירת קשרים עם ארגוני תנועת א"י העובדת בחו"ל ועם מוסדות ומרכזים סוציאליסטיים. ביןלאומיים). נסע בשליחות בעניני ההגנה לוינה, היה מזכיר הועד העולמי למען ארץ-ישראל העובדת בברלי, ניהל את המשרד המדיני של ברית פועלי-ציון בלונדון, היה שם נציגה המדיני של הסתדרות העובדים והשתתף בקונגרסים בינלאומיים סוציאליסטיים מקצועיים וקואופרציה ובועידת פועלי בריטניה והקיסרות הבריטית, נסע בשליחויות בעניני "סולל בונה" ומגביות ההסתדרות לארצות מערב-אירופה ואמריקה. בתקופות שהותו בוינה ובלונדון הפריש מזמנו להשתלם בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטאות שם. אך מרוב עבודתו בתפקידיו הצבוריים לא הספיק להתמסר ללימודים חפצו.
בלונדון רכש לו קשרי ידידות עם ראשי תנועת הפועלים ועסקני האגודות המקצועיות (ביניהם גם מזכיר אגודת פועלי ההובלה ארנסט בווין, שבתקופת שרותו כמיניסטר-החוץ של בריטניה גילה את איבתו העצומה לתקומת עם ישראל.
לא פעם השתמשו ראשי הסוכנות היהודית והישוב בקשריו אלה לטובת הציונות והישוב בשליחותו והוא עשה כמיטב יכלתו.
כאחד מראשי הפעילים במזכירות הועד הפוועל של הסתדרות העובדים שיתף פעולה עם התביעה הכללית (שנציגה היה קצין-המשטרה בכור שלום שיטרית , אח"כ שופט וכיום שר המשטרה והמיעוטים מממשלה הזמנית של מדינת ישראל) בהמצאת עדויות והוכחות, שרוצחיו של הד"ר חיים ארלוזו רוב , מנהל המחלקה המדינית. של הנהלת הסוכנות היהודית, היו יהודים חברי המפלגה הרביזיוניסטית. שנרצח על שפת ימה של תל-אביב בליל שבת, כ"ב סיון תרצ"ג).
עוד מבחרותו היה פעיל בצמרת ה"הגנה" ובשנים האחרונות גם בפיתוח התעופה העברית למען תוכל גם היא למלא את תפקידה בהגנת הישוב. למדי טיסה ואף עמד בבחינה וקיבל רשיון-טיס.