מביאליסטוק, היה ידוע כבעל מדות שירש מאביו את מדותיו והתנהגותו עם הבריות). למד בחדרים, בישיבת וולוזין, עמד לבחינת בגרות בפטרבורג, למד באוניברסיטאות קניגסברג וברלין בגרמניה, בפריס, ברן, לוזנו וג'נבה בשווייץ והוסמך למדעים כלכליים וסוציאליים וד"ר לפילוסופיה על יסוד הדיסרטציה "העולם כאילוזיה" לפי שופנהאואר. כתב בעתונים בשש שפות, היה עורך של "מרכז העתונות היהודית" בשווייץ, חבר המפלגה הסוציאל דמוקראטית בשוייץ ובצרפת, עבד במלחמת העולם הראשונה במרכז הצלב האדום בז'נבה ליד הסופר רומן רולאן , היה חבר ההתאגדות העולמית של העתונאים ליד חבר הלאומים.
השתתף בקונגרסים הציוניים ה-11 כציר מרוסיה, ה-12 כסופר "די-צייט" בניו-יורק וה-18 כסופר העתון "ג'ורנלה די איטליה" ברומא, וכן השתתף בקונגרס האינטרנציונל השני ובקונגרסים של הסוציאלדמוקרטים בשוייץ.
ב-1925 נשא לאשה את שושנה בת אברהם זיידמן מראשוני המתישבים בעין-גנים.
הרפתקאות עליתו לארץ-ישראל: אם כי מצבו החמרי והחברתי כסופר עתונים חשובים בשוייץ היה טוב, השתוקק לעלות ארצה כדי להנצל מסכנת ההתבוללות שבחברה תרבותית לא-יהודית בעלת כחמשיכה וטימוע. אך לא יכול לבוא ארצה, כי בעקב שינוי המשטר ברוסיה נשאר מחוסר נתינות ופספורט, ובלי פספורט כשר אין רשות כניסה לארץ-ישראל. ההזדמנות הראשונה לבוא ארצה ניתנה לו באביב 1921. אז עמדה חברת הספנות האיטלקית "לויד טריאסטיינו" לחנוך את הקו להסעת חלוצים, שפתחה על יסוד הסכם בינה ובין ההסתדרות הציונית, במסעהבכורה של האניה קארניולה, שבנתה והתאימה במיוחד לשרות זה, ולמסע זה הזמינה החברה אותי, בין גדולי העתונאים מאירופה לשם פרסום ותעמולה לחברה ולשרותה, ובהשתדלותו ניתנה לו מאת ממשלת ארץ-ישראל, באמצעות הקונסול הבריטי בז'נבה "תעודת מעבר", המקנה זכות זמנית לביקור חד-פעמי בארץ.
ובדעתו היה לבוא ארצה כתייר-עתונאי ולהשאר בה כחלוץ.
והנה פרצו מהומות מאי 1921 ביפו, וממשלת הנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל נתנה צו להפסיק את העליה. הפלגת האניה נתבטלה, העתונאים המוזמנים חזרו איש למקומו, רק הוא, ד"ר ישראל רוגובין, נשאר עם קהל העולים, שמספרם היה כאלף נפש, ביניהם חלוצים ומשפחות, שמקצתם באו בתעודות-מסע רגילות, ויתרם באו בדרכי העפלה, בגניבת גבולות וצרות והרפתקאות, והחליטו להמתין בטריאסט לביטול הגזירה, ובינתים בילו את הזמן בצפיה לישועה ובלימוד השפה העברית, וגם הוא הצטרף למורים המתנדבים שעסקו במלאכת הקודש.
כחודש ימים אחרי הגזירה באו למשרד ארץישראל בטריאסט שני פקידים מאת מחלקת העליה של "ממשלת ארץ-ישראל", האחד אנגלי-נוצרי, והשני מר מינדל הידוע, יהודי יליד וילנה, שגדל מילדותו באנגליה, והודיעו לעולים המצפים שעליהם לחזור לארצות מוצאם, והם, פקידי הממשלה, יסעו למרכזי העליה הגדולים שבארצות אירופה ושם יבחרו את המועמדים לעליה שימצאו למתאימים ויתנו להם רשיונות כשרים. ההודעה עוררה סערת מחאות, התמרמרות, ובכי בין העולים, והוא התיצב לפני הפקידים כנציג יחיד של העתונות היהודית ותבע בתוקף את החזרת זכות היהודים לעלות לארצם בהתאם להצהרת. בלפור. העבודה המזוהמת נמאסה על הפקיד הנוצרי ואחרי 2-3 ימים הסתלק ממנה והשאירה בידי חברו היהודי.
אחרי כשבועים של שידולים מצד מינדל והתנגדויות ומחאות מצד העולים הזמין מינדל אליו את הד"ר רוגובין והציע לו שוחד אישי: שישתמש בהזמנת חברת האניות, יסע ארצה על חשבונה במחלקה ראשונה ואחרי שלשה חדשים יחזור על חשבון החברה בכל הכבוד והנוחיות, ואם ירצה להשאר בארץ תעצום הממשלה עין ולא תחפש אחריו, אך את איטליה עליו לעזוב מיד. כשסירב בתוקף והודיע שלא יזוז מכאן עד שאחרון החלוצים המחכים יפליג ארצה, הטבע מינדל על תעודתו חותמת אדומה המבטלת את תקפה, הכניס את שמו לרשימה השחורה, שלפיה "לעולם" לא תורשה כניסתו לארץ-ישראל, ואף כתב נזיפה "בשם ממשלת ארץ-ישראל" לקונסול הבריטי בז'נבה, על שנתן תעודת-מעבר למרדן ומהפכן מסוכן כזה...
עם החתמת הביטול על תעודת-המעבר שלו נשאר באיטליה ובכל שנה היה פונה לאחד הקונסולים הבריטיים באיטליה בבקשת ויזה לארץ-ישראל, ובכל מקרה היה הקונסול פונה לירושלים ומקבל תשובה, שאדם זה נמצא ברשימה השחורה... בפעם האחרונה, בינואר 1925, באשר שוב נתקבלה תשובה כזאת מירושלים, לא החזיר לו הקונסול שברומא את תעודתו באמרו שאין לה כל תוקף ואסור להשתמש בה. במרס של אותה שנה נודע לו, שלקראת חג פתיחת האוני