כרטיסה בירושלים ניתנו הוראות לקונסולים הבריטיים להקל במתן ויזות. אז פנה אל הקונסול שבטריאסט וקיבל ממנו ויזה לנסוע בסופרו של "ג'וראנלה ד'איטליה".
מטריאסט הפליג באניה "הילואן" במחלקה ראשונה בלי עיכוב. באלכסנדריה קיבל רשיון מועדת הבקורת הממשלתית שעלתה אל האניה, לרדת ולבקר בעיר, אך מיד נמצא שמו ברשימה השחורה ונצטוה לחזור לאיטליה. לבקשתו הסכימה הועדה להסגירו למשטרת ארץ-ישראל, שהיא תחליט על גורלו, ולשם כך העבירוהו לאניה "קארניאולה", בה נסע במחלקה ראשונה תחת משמר שוטרים מצריים ואח"כ אנגלים ושלח מהאניה רדיו-טלגרמות בבקשת "פדיון שבויים" אל ד"ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב, יצחק בן-צבי וברל כצנלסון . הטלגרמות, מקצתן לא מצאו את האנשים במקום שצוינו בהן ומקצתן הגיעו באיחור. עד שהגיע ב. כצנלסון ליפו להשתדל. בעד שחרורו, כבר הפליגה האניה לחיפה. שם, ניסה עוה"ד יוסף קייזרמן, חברו מאוניברסיטה ז'נבה, לשחררו בערבות, אך הקברניט סירב, והוא הוכרח להמשיך את דרכו לבירות. שם ניסה לשלוח בקשה אל הנציב הצרפתי שישיג לו רשיון לעלות אל היבשה, אך משרד הנציב היה סגור (לרגלי יום ראשון). צעיר במדי "אמריקן אכספרס קומפני" הציע את עזרתו לו ולעוד בחור אחד בשכר שתי לירות לגלגולת, הביאם בסירה עד לרציף ושם עזב אותם והדף את הסירה חזרה אל הים, והערבים העומדים על החוף לעגו לאסונם ולא נתנום לעלות. כשחזר אל האניה העבירו רב-החובל לאניה "ז'אן ניקולי" החוזרת ישר לאיטליה, ושם הוכנס למחלקה רביעית כדין מהגרים החוזרים מאונס בגלל פסול חוק בתעודותיהם. באניה זו היו עוד כעשרה בחורים מפולין ומליטה, עולים שהוכרחו לחזור בגלל קשיחותיהם של פקידי ממשלת ארץ-ישראל. הם נדברו לעזוב את האניה בחיפה בלי ויזה ויתר הנוסעים הבטיחו לקחת עמהם את חפציהם ולמסרם בארץ במקומות מסוימים.
כשעגנה האניה בחיפה הופקדו שוטרים ערבים לשמור עליהם, אך לא מנעום לקנות פירות וירקות מרוכלים ערבים שהתקרבו בסירות אל האניה. עם הערבים הללו נדברו, שהם יבואו בסירה, סמוך להפלגת האניה, ויעלו אותם בגניבה אל החוף בשכר חמש לירות לגלגולת. ואכן לפנות ערב, כשהאניה שעגנה רחוק מהחוף עמדה להפליג, באו הערבים בסירה, והנוסעים היהודים ה"בלתי חוקיים" טיפסו וירדו בחבלים, לקול צחוקם של המלחים השמחים להפטר מהם, ולפני כן השקו את שומריהם יין עד לאבדן הכרתם ויעצו להם לחזור כבר הביתה, כי ממילא עומדת האניה להפליג ואין עוד צורך בשמירתם. והספנים הערבים השכיבו את הנוסעים על קרקע הסירה וכיסו אותם בשקים. משהפליגה האניה תבעו הערבים וקיבלו את שכרם, ונוסף לכך לקחו מכל אחד את חפצי הערך והכסף שמצאו אצלו. פנקס צ'קים שהיה לד"ר רוגובין השאירו לו, כי זה אינו אלא נייר חסר ערך, לפי דעתם... ובחשכת הלילה הורידו את הנוסעים לתוך מים רדודים, בעומק עד החזה, והראו להם את הכיוון אל החוף... החזירו לכל אחד חצי לירה, "להוצאות קטנות" והזהירום שימהרו ליפו, כי כאן צפויים להתפס.
רטובים ומזוהמים תעו העולים על החוף עד שהגיע לאזניהם קול נביחת כלב. הלכו כלפי הקול עד שהגיעו לבית בודד. לא ידעו אם ימצאו בו יהודים עוזרים או נכרים עוינים שיסגירו אותם למשטרה, ועל הד"ר רוגובין כיודע שפות הוטל לנסות את מזלם ולדפוק על דלת הבית, ולמזלו שמע לדפיקתו את השאלה בעברית : "מי שם ?".
זוג צעיר שנמצא בבית, נתן להם תה חם ובגדי עבודה והעבירו אותם שנים-שנים כפועלים לעבודה בחיפה. כאן סידר אותם ברל רפטור בבית מלון, ובערב פסח הגיע ברכבת לתל-אביב.
אחרי עלותו לארץ היה מזכיר חברת ארץישראל - צרפת בראשותו של מאיר זיזנגוף . עוסק בהוראת השפות: עברית, צרפתית ואיטלקית בשיעורים פרטיים, וכותב בעתונות העברית בארץ ובחו"ל ("הצפירה", "הזמן", "העולם", "דבר", "דבר השבוע", "דואר היום", "מאזנים", "במה" "הארץ", "הדואר", "הבקר" ; ובגדולי העתונים בצרפת, שוייץ ואיטליה). חבר אגודת הסופרים, הסתדרות העובדים ומפלגת פועלי א"י. השתתף ביסוד האיגוד להשלטת העברית, חבר המועצה של "חבל ימי לישראל", פעיל ב"ברית עברית עולמית". ועוד.
בנו: דוד (בוגר הגימנסיה הרצליה).
(יסופח איפה גם הפרק הנ"ל אל גוילי פרשיות העליה לארץ. יש ענין להאזין גם להדי-הדיהן של אנחות העולים בימים ההם) .
נחום גוטמן
נולד בי"ב באב תרנ"ח בטלנשט (בסרביה) לאביו שמחה אלטר בן-ציון (הוא הסופר ש. בן-ציון, מאבות הספרות העברית הקלסית של העת החדשה) ולאמו רבקה בת עוזר ברלין.
קיבל חינוך עברי וכללי. בגיל 4 עבר יחד עם הוריו לאודיסה, שם יסד אביו יחד עם ח. נ. ביאליק חדר מתוקן. בשנת תרס"ו עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו ולמד בבית הספר לבנות ביפו, שם שימש אביו מורה. אחרי כן למד בבית תספר "עזרה" ביפו מיסודה של חברת "עזרה" בברלין. משנת תר"ע עד תרע"ה למד בגימנסיה "הרצליה". בגיל צעיר הראה נטיה לאמנות הציור ובשנת תרע"ה החליט להתמכר לאמנות זו ונכנס, בהפצרתו של אבל פן, לבית הספר "בצלאל" בירושלים. בשנת תרע"ז התגייס לגדוד העברי ועם תום מלחמת העולם הראשונה המשיך ללמוד בביה"ס "בצלאל". בשנת תרע"ט נסע לוינה ולמד שם בשמך 3 שנים אצל פרופיסור ברוויג ואחרי כן שהה