רית, והשתתף בחגיגה. התישב בחיפה ובנה בהדר הכרמל בנין למלון משוכלל. התמסר ליצירת תעשיה של תוצרת-לואי מפרי-הדר (מיצים, ריבות ושימורים), הקים בביתו בית-חרושת קטן עם כל הסידורים הטכניים. אחרי שתי שנות נסיונות הוציא לשוק ב-1929 את התוצרת הראשונה, מיצים מומתקים בשם "עסיס", שקהל הצרכנים קיבל אותה יפה, וביוני 1929 נוסדה החברה "עסיס", בהשתתפות בעלי-הון אחדים, שהקימה את בית-החרושת "עסיס" ברמת גן (נפתח בפברואר 1930), שתוצרתו נתחבבה על הקהל. בגלל היות קהל הצרכנים קטן בארץ לא יכול המחזור המצומצם לתת רווחים והמפעל היה זקוק להשקעות נוספות. שהתקשה בהשגתן. משהחלה העליה הגדולה מגרמניה ב-1933 גדל מחזור העסק ולמניות החברה נמצאו קונים מבין עולי גרמניה, שהעבירו ארצה את כספם להשקעות באמצעות חברת "העברה", וגם בארצותחוץ נכבשו שווקים לתוצרתו, והמפעל והונו הוגדלו. אך המשבר שבא עם פרוץ מלחמת איטליה-חבש ב-1935 פגע גם באספקת הון למפעל, ובגלל לחץ הבנקים ונושים אחרים (בסכום לא גדול, כ-5000 לא"י, אך אז קשה היה מאד להשיגו) הוכרח המיסד למכור את מפעלו להאחים בז'רנו שעלו מבולגריה. אח"כ עבד בתור יועץ טכני למפעלים בענף זה ("אשד"' "פרימן", "פריכוז") וב-1939 הקים בית-חרושת לא גדול, "עספרי", בקרבת "בית אחד העם" בת"א, רכש שם טוב לתוצרתו וביסס מחדש את מעמדו החמרי.
המשיך בפעולתו התרבותית כחבר הנהלת "בית אחד העם".
צאצאיו: חיה שרה (פסנתרנית) אשת ר. אראל , שושנה אסתר אשת ד"ר אליהו לוין, יעקב שמואל (מהנדס טכנולוג-חשמלאי וממציא, אחד המומחים המועטים באנגליה לבנין אוירוני הליקופטר).
צבי הר-זהב (גולדברג)
נולד בסודצ'ה, מחוז פיניסק, פלך מינסק, רוסיה הלבנה ג' כסלו תר"ל (1869), לאביו ר' יצחק גולדברג (חוכר אחוזות, עסקן, מצאצאי ה"חכם צבי" ובנו הרב יעקב עמדין) ולאמו טילה (תהלה) פרל בת ר' מיכל פישמן (חוכר אחוזות), ובילדותו נדד עם הוריו ממקום למקום במחוזות פינסק וקובל אל האחוזות שחכרו. למד תורה מפי מורים, שאביו הביא לבניו אל הכפר, והשתלם בדקדוק עברי, בלימודים כלליים ובקריאת ספרות, ובהשפעת לימודו בדקדוק הנהיג לעצמו עוד בשנתו הי"ג קריאה מדוקדקת בלימוד ובתפלה למורת רוחם של אביו ומוריו. בשנתו הט"ו שנה את שמו מהרשל גולדברג לצבי הר-זהב, אח"כ הנהיג לעצמו כתיב עברי אף למלות לועזיות, החל לדבר עברית עם המורה שבבית אביו וסירב לענות לו בלשון אחרת, ומאז נהג כך עם כל מי שהיה נראה בעיניו שהוא מבין עברית - עוד לפני שידע על מנהגו זה של אליעזר בן-יהודה בארץ-ישראל. בתחילה כתב ודיבר בסגנון מקראי ואח"כ עבר ללשון המשנה ומחזיק בה עד היום. עשה בנעוריו כמה נסיונות ספרותיים: חיבר לוח-השנה, כתב מאמרים, שירים והגיונות בחיקוי לתהלים ולנביאים ואף בסגנון מודרני. למד ערבית מתוך ספרו של קאספארי.
בה' תשרי תרנ"ה נתפרסם בדפוס שירו הראשון "שובה ישראל" ב"הצפירה", ואחריו עוד כמה שירים. באותה שנה חיבר ספר "שירי הטבע" (חלק ממנו יצא בוארשה בשנת תרע"ב) ולוח-קיר נצחי לפי מנין היהודים, הקראים, הנוצרים והמוסלמים. בתרנ"ו חיבר ספר "שירי ציון". בתרנ"ט פרסם מאמר גדול על הצורך להשתתף בלשון המשנה (הוכנס לספרו "לשון דורנו" שיצא בתר"ץ).
אחרי השתלמות בהשכלה כללית ובהוראה התחיל בתרס"א עוסק בהוראה עברית בהורודוק (פלך וילנה) ואח"כ בלובשוב (פלך מינסק), יסד אגודות לדיבור עברי ולציונות, חיבר שירים לילדים ומחזות.
בתרס''ג נשא לאשה את מלכה בת אברהם הנדלר, דיין בבריסק דליטא. פתח שם בית-ספר עברי ויסד אגודה לדיבור עברי. בית-ספר זה התקיים עד סוף תרע"ה, עד שהגלו כל יושבי העיר בגזרת הממשלה הרוסית. בשנות תרע"א - תרע"ב פרסם ב"הפרחים" של לבנר בלוגאנסק סיפור היסטורי גדול, "בארץ חם". מעובד מלועזית. בהוראתו במקומות ההם הנהיג את השיטה "עברית בעברית", דיבור עברי חי, טיולים עם התלמידים. בחידושים אלה הרגיז עליו את מתחריו, המלמדים, ובעקב הלשנה נעצר פעמיים על-ידי הבולשת הרוסית הצארית ונחקר במשך חמש שעות עד ששוחרר. בשנות תרע"ז-ע"ח לימד בבתי-ספר ולקבוצות תלמידים בשדלץ, פולין, אח"כ בתלמוד תורה "מזרחי" במזריץ', שם הנהיג בכתות העליונות את ההברה הספרדית. ובוארשה, עד סוף שנת תרפ"א.
ב-כ' אלול תרפ"א עלה לארץ והתישב בירושלים. עבד בעריכה סגנונית והכשרה לדפוס של ספרי אפרים ירושלמי , "גנזי שכטר" של דוידסון ועוד, ניקד כמה ספרים ועבד כמגיה בדפוס "המדפיס" של ליפשיץ ואח"כ בדפוס ויס. כדי להגשים את הרעיון שהגה