נשא לאשה את רבקה בת יוסף (נפטרה בפתחתקוה, כ"א ניסן תרע"ה.
עסק במסחר בסובאלק ואח"כ בעיירה ליק שמעבר לגבול בפרוסיה המזרחית. קבע עתים לתורה ותמך במוסדות צבור, תורה חסד ובתנועת ישוב ארץ-ישראל שקמה בליטא ואגפיה ובמזרח גרמניה (ביזמת הרבנים צבי קאלישר מפוזן והאדמו"ר ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ ואחרים) ולעצתו של ר' דוד גורדון עורך "המגיד" (שבגלל קשיים צנזוריים ברוסיה נדפס בליק שמעבר לגבול ונשלח בעיקר ליהודים בממלכת רוסיה). חיסל את עסקיו, עלה ארצה בשנת תרמ"ב והצטרף למחדשי הישוב בפתחתקוה.
למרות ידיעותיו ובקיאותו הרבה בעניני מסחר התמסר כליל לחקלאות בפלחה, ואח"כ במטעי גפנים, שקדים והדרים (לפי הסדר הכרונולוגי של ענפים בתולדות ההתישבות העברית בשפלה). בתרמ"ז העלה אליו את אשתו ובניו ובנותיו. בני משפחתו סבלו רבות מחבלי ההתאקלמות בכל המחלות שפקדו אז את המתישבים (קדחת, גרענת ועוד), ואחרי שנים אחדות אבד מאור עיניה של אשתו, אך היא נשאה את סבלה בדומיה והמשיכה לעבוד במסירות בבית ובמשק.
היה פעיל בחיים הצבוריים של המושבה כחבר הועד במשך שנים רבות, גבאי בבית-הכנסת הגדול "בית "עקב", ממיסדיה וממנהליה של אגודת כורמי "התקוה" וגבאי בגמילות חסדים "זכרון מרדכי" עד יומו האחרון.
בראשית שנת תר"ע יצא יחד עם שיני חקלאים ותיקים בשליחות חברת-יהודים מרוסיה לחקור את תנאי ההתישיבות החקלאית בסביבות רפיח ואל-עריש. הוכרחו ללון תחת כפת השמים. הצטנן מחמת חוסר מחסה מפני הגשמים וצנת המדבר, חלה בדלקת הריאה ובשובו הביתה נפל למשכב ולא קם עוד.
נפטר בפתח-תקוה, י"ח שבט תר"ע.
צאצאיו: ישראל, יחזקאל, אברהם, יהודית אשת צבי מרכוס, לאה אשת יעקב איסר ביידר.
יעקב ברמן
נולד בביאליסטוק, פלך גרודנה, בשנת תר"ו (1846), לאביו דב .
קבל חנוך מסורתי בחדרים ובישיבות. נשא לאשה את חוה בת חיים ברוידא . היה סוחר גדול בפוניבז' שבליטא.
פעם נסע ללייפציג עם יעקב הינדין (ממיסדי אגודת ריגה, שרכשה חלק מאדמת חדרה) וזה הציע לו לבקר בארץ ישראל, וכן עשה, וכל כך דבקה נפשו בארץ שהחליט לא לחזור עוד לעסקיו ברוסיה וכתב לאשתו שתחסל את עסקיו ותבוא עם המשפחה. יצא יחד עם נחמן רם לוינה ורכש ציוד של בית-חרושת לגפרורים ולכסאות של עץ כפוף (כסאות וינאים) על מנת להקים תעשיות אלה בארץ ולפי ההסכם נועד נחמן רם להיות המנהל הטכני והוא בעל ההון והמנהל המסחרי. ביום ה' תשרי תר"ן הגיעו עם כל הציוד ליפו והקים את בית החרושת לגפרורים. אך לא יכלו להביא ארצה את החמרים הגלמיים הדרושים לעבודה ולכן הוכרחו למכור את המכונות לקפריסין והפסידו בהן כ-10.000 רובל. כשלון זה לא הביאו לידי התיאשות מהארץ, כי מיד מצא לו "עסק" אחר להשקיע בו הון: אז נוסדה המושבה חדרה והוא רכש בה 550 דונם קרקע בכדי לפתח משק מעורב בקנה-מדה נרחב.
בינתיים באו ארצה אשתו ושמונה בנות, מהן אחת נשואה (שתי בנות נשואות נשארו בחו"ל) והתישבו בראשונה ביפו, שם מתה אחת מבנותיו. (הערבים ביפו קראו לו "אבו בנאת", אבי הבנות, ו"אבו מסארי", אבי הכסף, כי היה בעל הון רב, כמאה אלף רובל).
כשרכש את האדמה בחדרה העביר את משפחתו זמנית לזכרון יעקב והוא עצמו השתכן ב"חאן" עם יתר המיסדים, ואחרי שהקים את הצריפים הביא את המשפחה לחדרה. אח"כ בנה בית ובניני משק ביד רחבה, הרגיל את בנותיו לחלוב ולעסוק בכל עבודות הבית והמשק ואמר להשיאן לפועלים כדי שתהיינה אכרות בארץ.
רבות סבלו מהקדחת למיניה, שהפילה רבים מחלוצי חדרה. ארבע מבנותיו מתו ואף נכדו הקטן. הוא החזיק מעמד על אף המחלות והתלאות, אך פעם נפל מעל סוסו ונחבל קשה ונפטר בחדרה, ט"ז סיון תרנ"ח.
אחרי מותו עזבה שארית משפחתו את חדרה.
צאצאיו: 8 בנות ושני בנים. בחיים נשארה רק בת אחת. פניה אשת ד"ר משה (מכס) שפירא (הרופא הראשון במושבה חדרה בשנת תרנ"ב, ראה את הערך שלו בספר זה, בעמוד 1151).
אלכסנדר יבזרוב
נולד בפרילוקי, פלך פולטבה (אוקראינה). אייר תרנ"ה (10.5.1895), לאביו עמנואל (מנהל חברת ביטוח; בן-אחיו של הרב יהודה צבי יבדרוב , המטיף הלאומי