ב-1905 כשהוזמן מטעם ועד "חובבי ציון" למורה בביה"ס ביפו, חיסל את עניניו באודיסה והפליג באניה ביום פרוץ הפרעות בעיר והגיע ליפו. והחל בהוראה בבית הספר לבנות של "חובבי ציון" ביפו בהנהלת מרדכי אזרחי (קרישבסקי) . המשיך בעבודה ספרותית פדגוגית וכללית. חיבר והוציא (ברוסיה) את שני הכרכים הראשונים של ספר-המקרא "בן-עמי", שתפס בשעתו מקום חשוב בין ספרי הלימוד בבתי הספר העבריים, ואת ספר הלימוד "במשעול".
ניסה את יכלתו בכתיבת פואימות (בהשפעת "מגלת האש" של ביאליק) ופרסם את הפואמות "חזון הימים" או "רחל", "הלוויים", ועוד. ב-1907 נגש להוציא, בהשתתפות עם דוד ילין וח.א. זוטא את המאסף הספרותי-המדעי "העומר", שבשני כרכיו (4 ספרים) באו מטובי היצירות של גדולי סופרינו בארץ ובגולה (ביניהם גם אחד-העם במאמריו "הגיעה השעה"). חיבר והוציא את החלק השלישי של ספר-המקרא "בן-עמי".
היה אחד מששים מיסדי שכונת "אחוזת בית" (הגרעין הראשון של תל-אביב) ובנה בה את ביתו.
בתרע"ב ערך במשך חצי שנה את הירחון "מולדת" לנוער. כתב ב"הפועל הצעיר". בתרע"ד הוציא "הפועל הצעיר" שני כרכים מכתביו. באותה שנה הוציא את תרגומו ל"הרמן ודורותיאה" לגיתה. בסוף מלחמת העולם הראשונה ערך את ההוספה הספרותית "שי" לעתון "חדשות הארץ" שיצא בקהיר מטעם מפקדת צבא הכיבוש הבריטי בשביל הישוב העברי בארץ. אחרי המלחמה הצטרף להסתדרות "האזרח", שנוסדה ביזמתו של מאיר דיזנגוף , לשם הגנה על מעמדו וזכויותיו של האזרח הפשוט, שאין לו משען במפלגה השלטת בהסתדרות הציונית, וערך את הירחון "האזרח". השתייך לציונות הכללית המעשית, שלחמה למען הגשמת עיקרונותיה גם בבנין הארץ ובחיי הישוב וערך זמן-מה את השבועון "בוסתנאי" של התאחדות האכרים, שגם הוא דגל ברעיונות אלה.
היה במשך שנים חבר ועד קהלת יפו - תל-אביב, זמן-מה חבר ועד תל-אביב וממלא מקום של דיזנגוף במקרים רבים לרגל העדרו, חבר פעיל בועד הלשון, חבר ועד "בית אחד העם" ובעוד אגודות שונות לעניני תרבות, ובשנת תרפ"ט השתתף בועד למען הכותל, שבראשו עמד הפרופסור יוסף קלויזנר .
בתרפ"ב יצא לגרמניה, שהיתה אז מרכז להוצאתהספרים העבריות. שם פרסם את תרגומו ל"וילהלם טל" של שילר, "מכתבים לבני הנעורים" (5 כרכים, הוצאת "אמנות"), קובץ תרגומי שירים של היינריך היינה בשם "צלילים" (הוצאת "דביר''). בתרפ"ד חזר ארצה והמשיך בעבודתו הספרותית. חוץ משירים וספורים ומאמרים בעתונים ובירחונים למבוגרים ולנוער חיבר את המונוגרפיות על נס ציונה, גדרה, בני ביל"ו והכותל המערבי, שיצאו בספרית "לנוער" של הקהק"ל בהוצאת "אמנות", תרגם את הרומן ההיסטורי "בצאת ישראל ממצרים" לפ. ג. אברס (הוצאת "אמנות"), "ארץ אשכנז הגדה של סתו" להיינריך היינה (הוצאת "דבר").
יזם והחל בעריבת "ספר תל-אביב" לתולדות העיר העברית הראשונה, שבגלל מחלתו ופטירתו לא הספיק לגמרו רק לכתוב בו שני פרקים לתולדות יפו: "מחורבן הבית עד ת"ר לאלף הששי" ו"משנת ת"ר עד יסוד השכונה היהודית הראשונה" - ושניהם נדפסו בשינויים בכרך הראשון של הספר שיצא בתרצ"ו בעריכת א. דרויאנוב .
מיוזמי המוזיאון האמנותי ביחד עם מ. דיזנגוף. נפטר בתל-אביב כ"ז אייר תרצ"ב, ונקבר בביתהעלמין הישן.
צאצאיו (כולם מאשתו הראשונה): יצחק ז"ל (אגרונום, מעורכי עתון הסתדרות האגרונומים בארה"ב. בנו דוד היה המכונן באניות המעפילים "בן הכט" ו"גאולה"), יעקב (מותיקי המורים בארץ ואח"כ מפקח על בתי הספר הכלליים), רחל אשת יהודה ווטנברג (ניויורק), נחום (צייר, יוצר תחריטים ועיטורים וסופר), עוזר (מפעילי שורות הבטחון, מזכיר התאחדות בעלי בתי הדפוס).
על שמו נקראו שדרות ש. בן-ציון בתל-אביב וחברת "דביר" החליטה להוציא את כל כתביו בכרך אחד.
ד"ר דבורה (דורה) בלוך-בלומנפלד
נולדה בווארשה, בשנת תרמ"ז (נובמבר 1886), לאביה ר' יעקב איינשטין מזלבה (סוחר, מוסמך לרבנות) ולאמה חיה בת ר' ישראל קפלן מסלונים (תלמידחכם, סוחר גדול ועסקן צבורי). למדה בבתי הספר הפרטיים של טאלגרין ומרגוליס וגמרה גימנסיה ממשל תית רוסית.
ב-1905 הצטרפה בהשפעת אחיה חיים איינשטין לחוג האקדמאי של "פועלי ציון ועבדה עבודות ארגון ותעמולה באגודות המקצועיות. באותה שנה, שנת המהפכה הרוסית, הדיכוי ותקומת הריאקציה נאסרה על ידי הבולשת הצארית וישבה חדשים אחדים בכלא במבצר פאויאק.
ב-1906 נישאה לדוד בלוך , גם הוא מפעילי המפלגה (נקרא לשם הסואה בכינוי "אפרים בלונזנפלד " ובמשך