במקרים בודדים לא חדל מעמוד על המשמר. פעם ב-1923, הסתבך בריב עם שלשה שוטרים ערבים בירושלים, שגילו בגסות יתרה את איבתם ליהודים בשעת מילוי תפקידם הרשמי, והכה ופצע את שלשתם יחד. הם תבעוהו לדין, והשופט הבריטי אמנם הביע את לעגו לשוטרים שלא התביישו לתבוע את האיש לדין ולגלות על ידי כך בפומבי, ששלשתם לא יכלו לאיש אחד, אך את הנאשם לא יכול לפטור בלא כלום ודן אותו לארבעה חדשי מאסר.
מ-1936 ואילך חינך את ההגנה ליציאה לפעולה אל הנקודות שבסביבת ירושלים, בעיקר לקרית-ענבים.
ב-1937 פעל כמפקד הקבוצה שכבשה את שטח המחצבות במגדל צדק והדף את הערבים שאמרו להתנגד בכח להקים מחצבות ליהודים בכפרם.
בקיץ 1937 ארגן את מחנות משמר הרכבת נגד חבלות הפורעים הערבים ובסוף הקיץ את פלוגות השדה של ההגנה, שנקראו בקיצור פו"ש. אז שינה את שם משפחתו ל"שדה".
השתתף בעליה לחניתה, היה האחראי מטעם ההגנה לשמירת הבטחון בסביבה ופיקד על הקרבות בהדיפת התקפות הערבים.
ב-1941 ארגן את פלוגות המחץ (פלמ"ח) והיה מפקדן הראשי עד סוף 1945, כשנקרא למלא את מקום ראש המטה הכללי של ההגנה שיצא זמנית לאמריקה.
משפתחו הכוחות הבלתי-סדירים של הערבים בהתקפה על הישוב אחרי החלטת ארגון האומות המאוחדות ב-29.11.47 להקים מדינה עברית בחלק של ארצנו. השתתף בפיקוד הראשי של ההגנה וניהל הרבה קרבות מוצלחים נגד התוקפים הערבים. השתתף בפיקוד על הגנת משמר העמק בעת התקפת "צבא השחרור" הערבי בפיקודו של קאוקג'י, עמד באומץ ובכבוד בפני תיווכי הבריטים שבאותו זמן עוד היו אחראים להלכה לסדר בארץ ותחת מסוה הנויטרליות השתדלו לסחוט יתרונות לערבים. ניהל יחד עם חבריו בהצלחה את ההגנה והתקפת-הנגד, ואף כי לערבים היה יתרון פישלשה באנשים ופי-שמונה בכח האש (תותחים, רכב שריון וכו') הכו את צבא קאוקג'י שוק על ירך, וסיכלו את תכניתו לכבוש את משמר העמק וכנגד זה כבשו כמה כפרים ערבים שבסביבה, והפיצו את הצבא הערבי לבל רוח ולקחו ממנו שלל רב (בכללו את מכוניתו ההדורה של קאוקג'י, שמאז משתמש הוא בה במסעיו בשרות הצבא הישראלי).
סמוך לקץ השלטון הבריטי בארץ ניהל קרבות בירושלים ובסביבתה (כיבוש קטמון וכו'), ואחרי יסוד מדינת ישראל, משיצאה ההגנה מן המחתרתלמחצה ונעשה לצבא סדיר נתמנה הוא, בדרגת אלוף למפקד החטיבה המשורינת השמינית. אחרי סיום הפוגה אי' ניהל בראש חטיבתו את פעולת התנופה הגדולה, בה כבשו במשך ימים מעטים את שדה התעופה בלוד, וילהלמה, יהודיה, טירה, קולה, אום-זרע, רנטיה, דיר טאריף ובית נבאללה, פרסם מאמרים בעתונים על נושאים אקטואליים. הוציא קובץ "סביב המדורה" בהוצאת "לאחדות העבודה" (תש"ו) בחתימת י. נודד . חיבר את הקומדיה "חנה גיטל מחפשת עבודה" שהוצגה בשנת תרצ"ה על-ידי "הקומדיה הארצישראלית" בת"א.
נבחר כציר לאספה המכוננת הראשונה במדינתישראל (ברשימת מפ"ם).
צאצאיו: (מאשתו הראשונה זהבה בת יעקב פיא טצקא) - איזה אשת משה דפני (רב-חובל), רבקה. מאשתו השניה מרגוט בת יעקב מאיר - יורם (בן 4 שנים).
ישראל מרדכי לוינסקי
לאביו אפרים-יהודה ולאמו רחל בת יום-טוב לוויטאן (מצאצאי בעל ה"תוספות יום-טוב"). נולד בכפר קאדז'ידלו ע"י אוסטרולנקו (פולין), ז' אדר תרל"א.
למד בישיבת לומזה, גלה למקומות תורה בסקידל, אוראני, ווילנה. כאן נתפס לתנועת החופש וההשכלה של הפועלים היהודים והיה פעיל ב"וועדים ז'רגוניים", יחד עם חברו לישיבה הלפאנט-ליטיואק (שהיה אחרכך ממנהיגי ה"בונד") והחל ללמוד בשקידה מתחת לגמרא בבית המדרש רוסית, גרמנית ומתמטיקה.
לאחר נשואיו בזאמברוב לצפורה בת נחמן-יעקב רוטברג, התמסר לעבודה ציונית ולחינוך עברי לאומי. קבל תואר מורה בגימנסיה הרוסית בפולטוסק ועסק בהוראת השפות עברית ורוסית. מ-1910 - מייסד ומנהל בית-הספר העברי "תורה ודעת" בלומזה במשך 25 שנה עד עלותו ארצה, בשנת 1935. מראשי התנועה הציונית בלומזה, ומעסקניה המובהקים. יותר מ-20 שנה בראש הקק"ל בלומזה, חבר בועד למען קרן היסוד, חבר הועד של מרכז הציונים "התחיה", ציר כמה כינוסים וועידות ציוניות בורשה, ציר לכינוטי מורים ו"תרבות" בפולין, בוועד כית-הכנסת הגדול ובכמה מוסדות צדקה. בתו בית וועד לחלוצים ולתנועות ההכשרה לארץ-ישראל.
יושב ראש ארגון עולי לומזה בארץ-ישראל (נרשם על ידם בספר הזהב, במסיבת היובל שערכו לכבודו, במלאות לו 75 שנה), חבר ב"ברית ראשונים". תרגם