באנית-העולים הראשונה מרוסיה, היא האניה "רוסלאן" הנודעת בתולדות ראשית העליה אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
עלה לארץ באוקטובר 1919 ונתקבל למורה להיגיינה ופסיכולוגיה בסמינר למורות ע"ש א. ל. לוינסקי בתל אביב. אח"כ היה מורה לפיסיקה ולמתימטיקה ואח"כ מנהל בבית-הספר התיכוני למסחר בת"א עד שנת 1932.
בשנת 1932 נסע להשתלם בקליניקות למחלות עצבים ורוח של אוניברסיטאות פאריס ורומא. חזר ארצה ועסק בפרקטיקה רפואית פרטית כרופא עצבים. עבד שבע שנים כרופא בבית-החולים לחולי-רוח בבניברק והמשיך בעבודתו בו, גם כשעבר לרשות הממשלה והועבר לבת-ים, כרופא-פסיכיאטר ומנהל מחלקה עד ראשית שנת 1947.
היה פעיל בסניף התל-אביבי של הסתדרות רפואית עברית ובתקופות שונות היה חבר הועד שלו. היה אחד ממיסדי תנועת הצה"ר בארץ וחבר המרכז שלה בשנותיה הראשונות.
פרסם מזמן לזמן מאמרים בעתונים "הירדן", "המשקיף", "הבוקר" וכו', מרצה בצבור על נושאים ציוניים ופסיכולוגיים.
בנו: ברוך (עו"ד, התנדב לצבא במלחמת-העולם השנית והגיע לדרגת קפטן, נתמנה לשופט שלום, רשם בית המשפט המחוזי בת"א ואח"כ לשופט שלום ראשי).
ד"ר משה חיים חורגין
לאביו יעקב שלמה (שמש בבית הכנסת) ולאמו נעמי. (עסקה בתעשית פיאות נכריות, צדקנית, סיפקה אוכל לבחורי הישיבה המקומית ולאסירים יהודים).
נולד בעיר מינסק, בשנת תרט"ו (1855).
קיבל חינוך דתי בחדרים ובישיבות מינסק וולוז'ין. בשובו משם התמסר ללימודי חול והשכלה לשם בחינות הגמר בכדי להתקבל לאוניברסיטה. למד באוניברסיטאות דורפט וחארקוב וגמר את חוק למודיו כרופא שנים.
בהשפעת הספרות הרוסית הריאליסטית והזרמים הרדיקליים ברוסיה הצטרף לתנועת "נארודנאיה ווליא" ("חופש העם") והתחיל לעבוד במחתרת והיה מפעיליה. הכיר באופן אישי את מנהיגי התנועה אנדרי זליבוב וקיבלצ'יץ (שהשתתפו ברצח הצאר אלכסנדר השני - ונתלו). היה נוסע בשליחות התנועה לג'נבה, ללונדון, לפטרבורג, לוילנה ולמינסק. שמו המפלגתי היה : "חיים הזועף". עם הפילוג בתנועת "נארודנאיה ווליא" (ל"זימליה אי-ווליא" ו"צ'ורני פרדייל") נשלח לג'ניבה להשכין שלום.
נאסר על הגבול הרוסי כשברשותו מזוודות מלאות דברי ספרות אסורים. זמן רב התגלגל בבתי הסוהר השונים. שם הכיר אשה צעירה, גרושה מבעלה,אסתר (אטל) בת הרב יעקב אהרנסון (אחד מתלמידי החכמים המפורסמים בעיר), מהפכנית, בעלת ידיעות בספרות היהודית החדשה והעתיקה. אחת הנשים הראשונות היהודיות שהתפרנסה מיגיע כפיה (מתה בורשה בשנת 1920 בדרכה לא"י).
אחרי שהגיש בקשת חנינה, שוחרר מבית הסוהר. החל לעבוד במקצועו כרופא שינים במינסק.
עסק בעבודה צבורית ונבחר לאחד המנהלים של הבנק העירוני האיפותיקאי. התענין במוסדות חנוך, שתפקידם היה לחנך את הנוער והמוני היהודים למלאכה וחקלאות (בבית הספר המקצועי המקומי ובחוה ובביה"ס החקלאי קורסובשצ'ינה מיסודו של ווייסברם). תרם סכומים גדולים לצרכי צדקה ושימש מופת לרבים ע"י כך. בתקופה זו עבד עבודה משותפת עם האינטליגנציה הרומית בעבודה תרבותית.
ב-1897 אחרי הקונגרס הציוני הראשון הצטרף באופן רשמי לתנועה הציונית ונעשה פעיל בה, וריכז בידו את כל העבודה המעשית של הציונים במינסק. נבחר כציר לקונגרס הציוני החמישי בבזל ב-1901 והעשירי ב-1911.
היה יו"ר הועד הציוני העירוני, וחבר הועדה המכינה של הכנסיה הציונית במינסק ב-1902. עבד במחיצתו של ד"ר שמשון רוזנבוים וד"ר יוליוס ברוצקוס. מלא תפקידים חשובים בפעולה המוניציפאלית של עירית מינסק.
בשנת 1912 ביקר בא"י כתיר.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914/18) פעל הרבה לטובת הפליטים ובועדי העזרה.
היה יו"ר ועד העזרה "ייקופו". אחרי מהפכת 1917 היה ראש הסיעה היהודית במועצת העיריה. ויו"ר הקהלה היהודית הדמוקרטית במינסק, ובימי הכבוש הגרמני - חבר הנשיאות של המועצה הלאומית של יהודי רוסיה הלבנה. חבר הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה הלבנה.
בשנת 1920 השתתף כבא-כח ציוני רוסיה הלבנה בועידה הציונית בלונדון. בימי הקונגרס הי"ב בקרלסבד (1921) נבחר בועידת ציוני רוסיה לועדה הליקבי