וציונית לחיסול עניני "מרכז צייני רוסיה", ביחד עם יהושע סופרסקי, ד"ר מ. גליקסון, מ. נובומייסקי ובוריס גולדברג והיה יו''ר שלה עד 1927.
בשנת 1921 עלה לא"י והשתקע בתל-אביב. המשיך לעבוד בעבודה צבורית, היה חבר במוסרות תרבות וכלכלה, יו"ר הועד המפקח של הגימנסיה "הרצליה", חבר ההנהלה של "בנק קופת עם בע"מ, ממייסדי "הליגה למלחמה בשחפת", ממייסדי "ברית ראשונים", חבר הועד של "הסתדרות הציונים הכלליים", ועד בית "אחד העם" ועוד.
נפטר בתל-אביב, כ"ח אייר תרצ"ח, והובא לקברות בבית הקברות הישן.
את רכושו בסך עשרת אלפים לא"י הקדיש למוסדות צבוריים שונים. ביניהם - 5000 לא"י ליסוד בי"ס למלאכה בתל-אביב.
אלקה יהלום
נולדה בפיקלן, ליטא, בשנת תר"ל (1870), לאביה הרב אריה ליב פרומקין (גדול בתורה, הוגה, סופר ודרשן נודע, רב באלקסוט שליד קובנה, אח''כ מיסד ומנהל משק-לחמן בפתח תקוה, המתישב הראשון על אדמת פתח תקוה, כאשר כל מחדשי הישוב בה גרו במושב יהוד מאימת הקדחת בפ"ת) ולאמה שיינה בת ר' אהרן הדס מפיקלן (ראה כרך שני, עמוד 572).
משעלה אביה להשתקע בארץ עם משפחתו בראשית תרמ"ד, נשארה היא בבית דודתה העשירה, סוחרת אריגים בפיקלן, השלימה את חינוכה היהודי המסורתי בידיעות כלליות והתמחתה בניהול הבית ובמסחר.
בתרמ"ט עלתה ארצה לבית הוריה במשק-לחמן בפתח תקוה. ואם כי באה ישר מהחיים הנוחים שבבית דודתה, בלי כל "הכשרה" חלוצית מוקדמת, הטתה מיד שכם לשאת בעול העבודה במשק ובבית ובישיבה הקטנה שהחזיק וניהל אביה. היא עמלה, קדחה וסבלה, אך קיבלה באהבה את יסורי ישוב ארץ-ישראל, וכשדודתה שמעה על סבלה והזמינתה לחזור, להיות לה לבת ולרשת את כל רכושה, השיבה היא בסירוב מוחלט, כי מחוץ לארץ-ישראל אינה יכולה לחיות.
בתר"ן נישאה לבנימין יהלום , עילוי מירושלים, יליד אנטופול, שלא קיבל "חלוקה", (ראה כרך א', עמוד 258), ואף היא החליטה מראש, שלא תהנה מ"חלוקה", כי לפי דבריה אז הרי צדקה מוטב לתת מאשר לקבל. בידיעותיה המסחריות ובחושה המעשי היתה לעזר לבעלה בניהול בית-מסחר לאריגים שפתחו ביפו ובמאבק הקשה על הקיום. אח"כ נטע בעלה כרם בפתח תקוה והם קוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, והנה בא משבר בענף הגפנים, והבארון בנימין רוטשילד פקד להפחית את התשלומים לכורמים בעד הענבים המובאים ליקביו. בעלה הוכרח לנסוע ללונדון, מקום שם ניהל חותנו עם בניו בית-מסחר למשקאות, כדי לנסות שם את האפשרות למכירת יינות ארצנו, והיא הזהירתו לבל יסע לאמריקה, פן ימצא שם אפשרות לעסקים טובים וירצה להשתקע שם, ובינתים עסקה במסחר אריגים בפתח תקוה להקל על פרנסת הבית. גם בתקופות מאוחרות יותר היתה לעזר לבעלה בקיום הפרנסה כשהוא הוכרח לנסוע לאנגליה בכדי למשוך משם הון להשקעות בארץ. אז הצטרפה לגואלי אדמת כפר גנים והטילה עליו במכתבים לרכוש גם באנגליה קונים לחלקות קרקע בכפר. אח"כ, כשגסתבכו עניני קנית האדמה בכפר גנים והיה צורך לנעוץ שם יתד לישוב לשם יצירת "חזקה", לבל תשמט האדמה מידי היהודים, יצאה עם בעלה לדור שם יחידים בבית הראשון שהקימו ודרו שם בשנה וחצי בלב השממה, במקום שהיה אז רחוק מפתח תקוה, ואף מים לשתיה ולרחיצה הוכרחו להביא מרחוק. כשדברו על לבה מכרים וידידים שתחזור אל ה"יישוב", ענתה : "כך סבל אבי בבנין פתה תקוה, וכך אלך אני בעקבותיו ביסוד כפר-גנים". גם בימי מהומות תרפ"ט, כשרבים עזבו את המקום, נשארה שם עם משפחתה, לבל תופקר נחלת ישראל מאימת פורעים. שקדה על פיתוח הכפר ובהשפעתה נדבה מחותנתה, מרת ישראלית, מגרש בן שני דונמים להקמת בית-הכנסת בכפר גנים. גם בשנותיה האחרונות, למרות יסורי מחלתה, הוסיפה לעמוד לימין בעלה בפעולותיו הציבוריות, אספה כספים לבנין בית-הכנסת הגדול בכפרגנים והשתתפה בכל מעשה טוב ומועיל.
נפטרה בירושלים, כ"ח תשרי תש"ו (5.10.45).
צאצאיה : שרה אשת אלכסנדר אפשטיין , עסקנית ויצ"ו (ראה בכרך זה את הערך שלה, ושל בעלה בכרך א', עמוד 512), יוסף ז"ל, שושנה אשת נחמיה ישראלית (שני בניה, יעקב ואריה, נפלו במלחמת ההגנה על מדינת ישראל), רבקה אשת יוסף מרכוס, חמדה.
אהרן צבי בס
נולד בשומיאץ, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ"ד (1864), לאביו משה הלוי (ממוצא חזנים, יודעי נגן, ומכאן השם "באס") ולאמו חיה. קיבל חינוך תורני והצטיין בלימודיו בישיבה הגדולה שבעירו, ובגיל צעיר נטה להשכלה.