מרקדו חזן
נולד בירושלים, כ"ז אלול תרל"ט (1879), לאביו הרב שלמה חזן, מעולי מארוקו, שהיה רבה של עדת המערבים ביפו, ולאמו פרחה בת יעקב שמול. למד בתלמוד-תורה של העדה בירושלים ואח"כ מפי הרב ציון הכהן בצפת.
נשא לאשה את שרה בת יצחק אלבז (אחותה של שרינה אשת אברהם חיים שלוש).
בשנת תרנ"ז התישב ביפו והתפרנס מחנות-מכולת. הקדיש מזמנו לפעולה צבורית בחברת "עוזר דלים" ויחד עם משה אליהו כהן עשה רבות להקלת מצוקתם של עניי העם בזמנים ההם. כן היה חבר מסור ופעיל בחברה קדישא מראשית הוסדה בשנת תרנ"ח.
בשנת תרע"ב נסע למארוקו בעניני מסחר ולהחיש את העלאת קרוביו משם לארצנו. התמהמה בסידור הענינים עד קיץ תרע"ד, כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה. נשאר תקוע במארוקו במשך כל שנות המלחמה ורק בשנת תרע"ט עלה בידו לחזור ארצה.
המשיך במסחרו ביפו ואחרי המהומות בניסן תרפ"א עבר לשכונה החדשה "נורדיה" שמצפון לתל-אביב. השתתף בארגון מקדש מעט לתפלה לבני עדתו בסביבה החדשה והנו כיום גבאי בית הכנסת "אבשלום" שברחוב בוגרשוב 63.
צאצאיו: תמר, שלמה (בעל בית מסחר לתמרוקים, 6 רחוב הרצל, תל-אביב).
דוד ורדי (רוזנפלד)
נולד בוולוצ'יסק, פלך ווהלין (אוקראינה), בחודש אב תרנ"ג (13.7.1893), לאביו חיים בן דוב-בר רוזנפלד (סוחר תבואות) ולאמו גיטל בת ר' אברהם קרוטי. למד בחדרים, מפי מורה "עברית בעברית", ב"חדר מתוקן", רכש ידיעות בתנ"ך, תלמוד, פוסקים וספרות עברית חדשה, קרא עתונים עבריים שמצא לו בבית אחד הציונים ובעיירה וכשנודע לו מתוך "העולם" על קיומה של גימנסיה עברית בשם "הרצליה" ביפו, נתעורר בו הרצון ללמוד בה. אביו התנגד בתוקף, אך אמו ואבי-אביו עודדוהו. כדי להכין לו כסף להוצאות הדרך נתן שיעורים בעברית למבוגרים בסטארו-קונסטאנטין, עיר מגורי הסבא, ובינתים למד שם תלמוד וחושן-משפט וחיבר מלון למלות קשות שבתלמוד. כשנצטבר לו צרור הכסף עבר את הגבול ליד עיר-הולדתו לגליציה ומשם עלה לארץ דרך וינה-טריאסט. באניה נזדמן עם הזואולוג י. אהרוני, וזה הגדיל לחבב עליו את הארץ בסיפוריו על פלאותיה.
בסוף קיץ תרס"ט הגיע ארצה ומיד נכנם לגימנסיה העברית שהחלה בבנינה שבשכונת "אחוזת בית" (היא תל-אביב בראשיתה) והמנהל ד"ר חיים בוגרשוב קיבלו בסבר פנים יפות ונתן לו מורים מבין התלמידים הקשישים (אליהו גולומב, דב הוז ונעמן ברמן מוולקוביסק) שיכשירוהו לכניסה למחלקה הרביעית.
עוד מילדותו נתגלתה בו נטיה למשחק, לחיקויים ולמימיקה, ולספר לחבריו סיפורים דמיוניים, לשחק לפניהם את הדמויות שבסיפור. כשרון זה גילו בו גם חבריו שבגימנסיה ומשכוהו לפעולתם הדרמטית. הופעתו הראשונה (בתפקיד היהודי האמריקאי ב"מעבר לאוקינוס" של י. ד. ברקוביץ) זכתה להצלחה רבה. בעתון "החרות" צוין כי "כוכב דרך על שמי הבמה העברית" והגברת צינה דיזנגוף, בת עירו, שלחה לו זר פרחים. נבחר לחבר ועדת החזיונות שליד אגודת "הדור הצעיר". שיחק תפקיד במחזה של מוליאר ("גם הוא כאצילים" - כפי שנקרא אז "בעל הבית שעלה לגדולה") והוסיף לספר סיפורי דמיון ולהציג את הטפוסים שבהם וכן דמויות מחיי העיירה ומהגימנסיה. הצלם סוסקין צילם אותו באחת מדמויותיו והתמונה היתה מוצגת בחלון-ראוה במרכז השכונה, בקרבת הגימנסיה. להזמנת משה סמילנסקי השתתף כ"כשרון" בחגיגת פסח המסורתית ברחובות, ובימות החופשה היה נודד בארץ ומציג בפני הפועלים במושבות ובחוות. מוריו הד"ר חיים הררי והד"ר יוסף לוריא , מ"חובבי הבמה העברית", עודדוהו להשתלט בחו"ל באמנות התיאטרון אחרי שיסיים את הגימנסיה.
בחופשת הקיץ ב-1912 נסע לבית הוריו, חבוש תרבוש לראשו, ובהשפעת סיפוריו מהארץ ונאומיו בקהל עלתה אתו קבוצת בחורים, שרבים מהם הש- תרשו יפה בארץ. כשנסע שוב אל הוריו בקיץ 1914 פרצה המלחמה והוריו התכוננו לעזוב את העיירה שבקרבת הגבול והחזית. בראותו שהמלחמה נמשכת ירד לאודיסה ונתקבל בחוג גדולי חבורת הסופרים שם. השתתף במסיבת יובל השמונים של "הסבא" מנדלי בביתו והקריא מתוך כתביו. גם שם נתגלה כשרונו על הבמה ומוקיריו ערכו לו נשף פומבי, בו זכה לתהלה גם בעתונות, אך שאיפתו היתה לא להסתפק בתשבחות, אלא להשתלם באמנות.
אחרי מהפכת מרס 1917, כשגברה הפעילות הציונית והתרבותית העברית ברוסיה והחלו מדברים על יסוד "הבימה" במוסקבה, ודוד פרישמן, וח. נ. ביאליק