לבית-חרושת למכונות ויציקה ל. שטיין ביפו. בו הכין את הציוד הראשון לקידוח בארות ולפי הוראותיו של וילושביץ קידח באר ארטיזאנית ראשונה במושבה רחובות ואח"כ חפר את הבאר המודרנית הראשונה בפתח תקוה והרכיב עליה את המשאבה המוטורית (הראשונה במושבה). מאז נתרבות הלקוחות בין היהודים והערבים ופעולת בית-החרושת עזרה להתפתחות הפרדסנות, החקלאות והתעשיה בארץ.
בראשית שנת 1894 נאלץ המהנדס וילבושביץ לחזור לרוסיה מטעמים משפחתיים וניהול המפעל נשאר בידי ל. שטיין.
ב-1905 הפך המפעל מפירמה פרטית לחברת מניות ונהנה מאשראי גדול בבנק אפ"ק, גדל והתפתח וב-1907 הגיע מספר פועליו ל-125 ופקידיו ל-18. אולם באותה שנה נתגלה בו משבר חמור וחוסר יכולת לשלם חובות לבנקים ולפרטים. מנהלי המפעל הזמינו את ידידם המהנדס ג. וילבושביץ ממינסק, שיבוא ויחקור את גורמי המשבר ויראה אם יש אפשרות לתקן את המצב. בחקירה נתגלו טעויות בניהול החשבונות וחוסר דייקנות מצד המנהלים והפועלים, אך הצרה העיקרית היתה בעודף יצור: מכונות רבות המתינו במחסנים לדרישה שלא מיהרה לבוא. וילבושביץ הציע, שהנושה העיקרי, בנק אפ"ק, יסכים להסדרת תביעותיו בתשלומים לזמנים ארוכים ובהקטנת שער הרבית ל-5 אחוזים, וכך יוכל המפעל להמשיך את קיומו ולשלם לאט-לאט גם ליתר הנושים. עזרה לאומית להצלת תעשיה חיונית לא באה בחשבון, כי בתקופות מאוחרות יותר נחשבה התעשיה בחוגי המוסדות הלאומיים לפחות כ"בת חורגת", אבל אז התיחסו אליה כמו אל ממזרת אסופית שעצם קיומה מיותר. הבנק הלאומי של ההסתדרות הציונית לא הסכים אפילו לעזרה קטנה זו של רצון טוב, אלא דרש את פירוק המפעל ומכירת רכושו. בדרך זו הציל הבנק את רוב השקעותיו, שהיו מבוטחות מראש במשכנתאות משורינות, אבל יתר הנושים ובעלי המניות הפסידו את רוב כספם. וילבושביץ האשים בגלוי את הנהלת אפ"ק, שמרוב בהילותה לגבית חובותיה במהרה ובכל שיעור הרבית החריבה במו ידיה תעשיה חלוצית בארץ. אך "דעת הקהל" הצדיקה עליו את הדין.
מר יעקב שרתוק (אביו של שר-החוץ משה שר תוק ), שנתמנה למפרק החברה, פרסם את צידוק-הדין שלו בחוברת, שכתב ברוסית ותורגמה לעברית בידי י .ח .ברנר , וקרא לה בשם "הפנמה הפלשתינאית", ומרדכי בן הלל הכהן פרסם אף הוא חוברת על נושא זה בשם "דברים כהויתם". אולם ההתענינות ה"ספרותית" הגדולה לא הצילה את המפעל ובשנת 1909 חוסל לחלוטין ו-150 עובדיו נשארו ללא עבודה.
חוץ מזכותו החלוצית בפיתוח החקלאות ובעזרה טכנית למלאכה ולתעשיה בכלל בראשית צעדיהן יש לזקוף לזכותו את המומחים שחינו בארץ בשנות קיומו ושהמשיכו אח"כ את פעולתם בפיתוח התעשיה והחקלאות בארץ, וכמה מהם הקימו מפעלים חשובים בארץ. בין אלה יש להזכיר את קלמן הופמן, א. סיניא בר ואבא נאמן , שהקימו בתל-אביב בתי-חרושת למכונות, מוטורים ויציקה, יעקב רובניקוב , שהקים מפעל לתעשית מתכת ברחובות ; נחום גרינשפון , שנתמנה למנהל בית-יציקה ליד התכניון בחיפה ; בן-ציון אוירא לופט , שנתמנה לאומן ראשי במפעל רוטנברג בנהרים; ש. זוסמן - אומן ראשי ומדריך בחרטות בבית-הספר למלאכה שליד התכניון בחיפה; חיים יהודה מלמד (ראה כרך א', עמוד 318) - ניהל במלחמת-העולם הראשונה את העבודה בבתי-המלאכה של הרכבות הצבאיות בבאר-שבע, בהנהלתו של המפקד הגרמני מייזנר פחה, ואח"כ בתפקיד דומה בדמשק.
בגמר המלחמה חזר לחיפה ועזר לטכניון בהתפתחותו.
נפטר בחיפה, כ"א אדר תרפ"ו (15.2.1926).
יהושע השיל יואל בסאן
נולד בירושלים בשנת ת"ר (1940) לאביו ר' אליהו שלמה זלמן בסאן (תולדותיו - בערך מיוחד בכרך זה.) ולאמו אסתר .
למד בחדרים ובישיבות והיה מתלמידיו של הגאון הרב משה יהודה ליב רינג מקוטנא (מחבר הספר "זית רענן" ועוד). הצטיין בבקיאותו ובהגיונו בלימוד ובחיים והיה הוגה גם במחקר ובחכמת התכונה ועשה כדור אסטרונומי שנשאר בידי צדוק בנו.
נשא לאשה את חיה גיטל בת שמואל פסח ב"ר יעקב ליאון (שמואל פסח היה מעסקני ירושלים, נקרא ר' שמואל "גיסר" על שם המלאכה שעסק בה. הוא היה המנהל הראשון ביציקת האותיות בבית דפוסו של ר' ישראל בק , המדפיס הראשון בירושלים, תולדות חיה גיטל - בערך מייחד בכרך זה).
אשתו נטלה על עצמה את עול הפרנסה בחנותמכולת קטנה שהחזיקה, כדי לשחרר אותו ללימוד תורה, בה עסק כל ימיו. הקדיש מזמנו ומכספו גם