ארצה. בדרכו ביקר בבתי-החולים בוינה, פאריס, מרסיל ואלכסנדריה, וכשהתקרב באניה לחוף הארץ לא הורשו הנוסעים לעלות, בגלל מגפת החולירע שפרצה אז בארץ. באזמיר ירד מהאניה והוכנס למשך עשרים יום לבית-ההסגר על מנת להמשיך משם את דרכו אל הארץ, אך בהסגר נחלש וחלה והוכרח לחזור לביתו בביאליסטוק מבלי להגיע אל הארץ.
המשיך בפעילותו בחיבת ציון והקדיש לה את מיטב זמנו, כוחו וכספו וביתו היה, בית ועד של חובבי ציון וכל עסקני הישוב היו בני ביתו. ביחוד התמסר להגשמת הרעיון שצץ במוחו בדבר יסוד בית-ספרים לאומי בירושלים, והיה קונה ואוסף ספרים ומשתדל לרכוש כל ספר חדש שיצא וכן ספרים עתיקים ונדירים, ואפילו בשכר ריפוי חולים היה, מעדיף לקבל מהם ספרים במקום כסף. לשם כך היה נוסע אפילו אל חולים למקומות רחוקים, כשהיה סיכוי לקבל מהם ספר יקר-מציאותו שעניין אותו. אחד מאספיו המעיינים כלל 850 הגדות של פסח עתיקות ונדירות.
בתר"ן זכה סוף-סוף לבוא ארצה בשיירה של חובבי ציון בראשותו של הרב שמואל מוהליבר , אחרי האספה הכללית המיסדת של חברת יישוב א"י באודיסה.אז נפגש בירושלים עם משכילי העיר ובראשם הרי"מ פינס, אפרים כהן, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה , שבמסגרת לשכת "בני ברית" הירושלמית החלו בפעולה ליסוד ספריה צבורית. מקומית ופתחוה בחדר קטן ודל (ב"הצבי" היו מכריזים על אוסף ספרים ומפרסמים את שמות המנדבים). הוא שיתף אותם ברעיונו הגדול והמקיף בדבר יסוד בית-ספרים לאומי, מסר להם את הספרים שאסף והמשיך לאסוף ולשלוח להם ספרים כמעט עד סוף ימיו (בסך הכל אסף, כפי שרשם בעצמו, בחצי יובל שנים 36141 ספר) ו"בני ברית" המשיכו בעבודתם ובמשך הזמן אף הקימו בנין לבית הספרים הלאומי ליד שכונת זכרון משה, וכך נוצר המוסד שנקרא "בית נאמן" וגם "מדרש אברבנאלי" (השם שקראו לו "בני ברית") ו"גנזי יוסף" (על שמו) ושימש גרעין לבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.
בשנת תר"ן הצטרף לאגודת "בני משה" ויסד בביאליסטוק "חברת תורה" במטרה דתית-לאומית. החברה החזיקה בדירה שכורה בית-תפילה, שבתור שכזה לא משך עליו את עיני הבולשת הצארית, ושם היו מתפללים ושומעים הרצאות דתיות-לאומיות ואף מסיבות "סעודה שלישית" של שבת נערכו שם לפי המנהג החסידי, וגם בהן היו שומעים דברי תורה בכיוון לאומי ושרים בצבור שירים לאומיים. (אם-טפוס של מסיבות "עונג שבת").
בגלל עלילה של רופא פולני אנטישמי הוגלה פעם בפקודת השלטון למשך שנתים ללודז. שם לא מצא אוירה רוחנית כחפצו והצטמצם בעבודה רפואית, ובעיקר באיסוף ספרים.
מראשית התנועה הציונית היה מבקר בכל הקונגרסים, מוקסם מאישיותו של הרצל, ובשאלת אוגנדה היה בין אומרי ה"הן". אחרי מות הרצל חדל לבקר בקונגרסים והתמסר שוב אך ורק לאיסוף הספרים והיה אפילו לווה כספים למטרה זו, עד כי בשנת תרע"ב עלו חובותיו בעד ספרים עד כדי 5000 רובל, באותה שנה חלה בדלקת ריאות והרופאים כבר התיאשו מחייו, אך ידידיו, וביניהם מנכבדי העיר, טיפלו בו במסירות והצילוהו. העתונים העבריים והאידיים היו מפרסמים אז יום-יום ידיעות על מצב בריאותו. ואפילו בימי מחלתו הקשה דאג אך ורק לאיסוף הספרים.
במלחמת-העולם הראשונה טולטל עם זרם הפליטים לרוסיה, ובתקופת המהפכה ומלחמות האזרחים שלאחריה הוכרח להכנס, מדולדל וחסר-כל, לבית מושב זקנים בייקאטרינוסלאב, ושם נפטר נשכח ונעזב, ביום כ"ט כסלו תר"פ.
הרב יוסף קונביץ
נולד בעיירה קשודרי (ליטא), בשנת תרל"א (1871), לאביו ר' אליהו חיים ולאמו שרה צינה פייגא בת בן-ציון. למד בחדרים ובישיבות סלובודקה וסלוצק ובן עשרים הוסמך לרבנות על-ידי גדולי הדור.
נשא לאשה את וליה בת הגאון ר' יעקב דוד וילאבסקי , הנודע בכינוי הרידב"ז.
שימש ברבנות בקהלות שאדווא, שאוולי וקורסק.
בחנוכה תרס"ו עלה ארצה והתישב בצפת, ליד חותנו שעלה והתישב שם בתרס"ד. השתתף עם חותנו ביסוד ישיבת הרידב"ז והרצה בה שיעורים בקביעות, וכן תפס מקום בין רבני העיר וגדוליה כגדול בתורה ועסקן בצרכי צבור.
בתרע"ה, אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, נאלץ לצאת מהארץ בגלל היותו נתין האויב (רוסי). יצא לארצות הברית ושימש ברבנות בערים אליזבט, טרנטון, ניו-יורק. נבחר לנשיא אגודת הרבנים החר