(ברומנית) מאמרים על הלכה ואגדה, תנאים ואמוראים, גדולי משוררי ישראל, שבת ומועדים, מנהגי ישראל. ביחוד הצטיין כנואם (שולט בשפות עברית, אידית, רומנית וצרפתית) מחונן בכל הסגולות הדרושות להצלחה באמנות זו. ואם כי העיר יאסי היתה חדורה אנטישמיות פרועה (פרי תורת הפרופ' א. צ. קוזה שהפיץ כמעט כימי דור, וכן בגלל גודל אחוז התושבים היהודים בעיר), עשה הרב רושם בהופעותיו בפני השליטים והצליח לרכך את קשי הרשעות.
אולם כל אלה לא עמדו לו כשהצטרפה רומניה במלחמת-העולם השנית לצד הנאצים והשלטון הפנימי עבר לידי אנשי "משמר הברזל''. ביום הטבח הגדול ביהודי יאסי (29.6.1941), בו נרצחו כ-12.500 נפש, בהם מראשי הקהלת ופרנסיה, ורבים נשלחו למחנות ריכוז ולרכבות מות, תפסו שני חיילים מזוינים את הרב בחצר ביתו, וכשהצליח להמלט מהם ירו אחריו ופצעוהו קשה בשני כדורים ברגליו ונלקח לבית-חולים. כשנרפאו פצעי רגליו יצא לעבודה לרפא את פצעי הקהלה, להגיש עזרה ל-20.000 אלמנות ויתומים, לארגן סעד חמרי ורוחני, להקים מחדש את בתי-הספר העממיים ולהכין מקומות לימוד לתלמידים שגורשו מבתי-הספר הממשלתיים על סמך "חוקי נירנברג", שלפיהם מקיאה האומה הרומנית מתוכה את היהודים האומרים להטמע בה. בפעולותיו אלה, וכן בפעולותיו הרגילות כרב הקהלה היה עליו לקיים מגע עם השלטונות שהתיחסו באיבה גלויה וקטלנית ליהודים, ועם כל הסכנה שבעמידה על משמר עניני היהודים לא נרתע משליחותו ועלה בידו לרכך את רוע הגזירות.
עם יציאת רומניה מהברית עם גרמניה עלה בידו אחרי מאמצים קשים לעזוב את רומניה במאי 1944, ודרך טורקיה הגיע ארצה עם רעיתו ובתם מרים .
גם בארץ נתפרסם כנואם מצליח השולט יפה בשפה העברית במבטא הספרדי והקהל התרשם מנאומיו בביתהכנסת הגדול ובבית-הכנסת בילו בתל-אביב, ב"אהל שם" בתל-אביב ובחיפה, בבית העם בת"א, בהתאחדות בני הישוב, ב"ישורון" בירושלים, וגם במקומות אחרים בארץ ובהופעות שונות לעורר את העם לחובות השעה ולהרחבת דעת התורה ותרבות ישראל. משנת תש"ו ואילך הוא מנהל את מזכירות בית-הדין של הרבנות הראשית בתל-אביב.
חבר פעיל בהסתדרות "המזרחי" בארץ ובמוסדותיה, אח בלשכת בני ברית "שער ציון" בת"א, חבר ב"ברית עברית עולמית''.
פרסם רשימות ודברי מחקר ב"הצופה", "היסוד", "גליונות בית הכנסת", "עם וספר" ועוד, ורבים דברי המחקר השמורים אתו בכתובים.
צאצאיו: מרים, בצלאל, אליהו.
משה גולדנברג
נולד בקאזעלעץ, פלך צ'רניגוב (אוקראינה), 20.4.1878 (תרל"ח) לאביו צבי יעקב ולאמו שפרהפייגה. למד בחדרים ובישיבה ואח"כ השתלם בהשכלה כללית בקיוב והתפרסם מהוראת השפה העברית והכנת תלמידים לבתי-ספר תיכונים. בן 19 הצטרף למפלגת הסוציאלדמוקרטים ומילא בה תפקידים חשובים. נאסר על-ידי השלטון הצארי באשמת עבודה מהפכנית פעם ב-1906 ושנית ב-1907. ישב במאסר למעלה משנה וחצי וכששוחרר יצא לאיסטמבול ועבד שם ארבעה חדשים בסניף "כרמל מזרחי" בהנהלה פריימן . נפגש שם עם ציונים וארצישראליים והחליט להיות כאחד מהם. ביום 5.1.1909 הגיע ליפו על סמך פספורט טורקי פנימי, הצטרף ל"פועלי ציון" והחל לעבוד כפועל ובעניני המפלגה.
באותו הזמן החלו עוסקים בהכנות לבנין השכונה "אחוזת בית" (היא תל-אביב). משולם דוידזון , שהיה אז עסקן פועלי ציון, הזמין את משה גולדנברג אל מנחם שיינקין וזה הציע לו לארגן קבוצת פועלים עברים לעבודה בבנין השכונה. בקבוצה, שהוא עמד בראשה, היו שמעון מקלר , האחים שניפר (אכרים בנהלל), יעקב כהן (מתישב בנחלת יהודה), יעקב יערי-פולסקין, הסופרים ברכות ותלוש (כיום באמריקה) ועוד. הם עבדו בישור החולות (על שום כך נקראו "זאמדניקים"), בחפירת יסודות לבנינים, באינסטלציה ובחפירת הבאר הראשונה של השכונה בשדרות רוטשילד. עיכבו את החגיגה בהנחת אבן היסוד לבנין הגימנסיה "הרצליה", עד שהובטחה עבודה עברית בחוזה עם הקבלן, וגם הם עבדו בבנינה ובכלל עבדו בבנין תל-אביב בראשיתה מ-1909 עד 1911.
נשא לאשה את זהבה בת נפתלי גרינברג מפודול (מבנות העליה השניה, שפרסמה גם היא רשימה מהימים ההם בקובץ "העליה השניה"). ב-1912 עם קבוצת פועלים לעבודות נטיעה בבן שמן ויחד עם האחים שניפר אברהמי, אוורבך וז. גלזר יסדו קבוצה לגידול ירקות.