ארבעה ימים אחרי פרוץ המהומות ההן (ביום 23.4.36) דרש בתוקף מהנציב העליון לפתוח בתל-אביב סניפים למשרדים ולשרותים המחוזיים שהיו ביפו, שכן שלטון שאינו מסוגל לערוב לחייהם של האזרחים בעיר מושבו מחוייב ללכת ,אל התושבים למקום שיוכלו לגשת אליו בלי סכנת נפשות. ואף הביא את הענין אל פני ועדת המנדטים, אך אנשי השלטון, שעצם קיומה וגידולה של תל-אביב היו לצנינים בעיניהם, מצאו אמתלאות לדחות את הבקשה. אולם בעת, שהשלטון הוכרח לבטל אפילו את קבלת-הפנים בשלטון המחוז ביפו לרגל יום-הולדת מלך אנגליה, בגלל המצב הפרוע בבטחון החיים, לא היה עוד פתחון-פה להתנגד לדרישה והיא נתמלאה והביאה הקלה רבה לתושבי תל-אביב וגם העיריה עקבה אחרי מלחמתו בענין רב ובאהדה. גם לנתניה הועברו אז מתול-כרם ספרי האחוזה של האזור היהודי, וכשזמם מושל מחוז שכם להחזירם לתולכרם, הצליח עפ"י יוזמתו שלו למנוע את זה.
כן נלחם בפרקטיקה המשרדית לסחוב עד בלי קץ את סידור עניני הקרקעות, כדי לבלום גאולת אדמה והתישבות יהודית, והביא את הענין לפני ועדת המנדטים של חבר הלאומים בג'נבה. הצליח במלחמתו בחוקי הקרקעות שלפי "הספר הלבן" ובחוק האריסים. בשנות מלחמת-העולם השנית הצליח להחליש את תקפו של חוק האריסים והשיג מהיועץ המשפטי הממשלתי פיצג'רלד הודעה, שחוק זה פגיעתו רעה כן מצא נקודות-תורפה בחוק הקרקעות האנטי-יהודי ובעזרת המצאות משפטיות מיוחדות עזר לקהק"ל ולפרטים להעביר על שמותיהם קרקעות באזורים סגורים בפני יהודים (שכונת המכבי, שטחים ליד בית ג'וברין, ששתי נקודות הוקמו עליהם, ועוד), וקיבל על-כך מכתב תודה מאת הקהק"ל.
בתו: עדינה אשת שלמה בן זכריה הכהן קורוליק.
יחיאל כהן
נולד בסטארו-קונסטאנטין, פלך ווהלין (אוקראינה), ב' חשון תרל"א (1870), לאביו הרב אהרן (רב הקהלה, מחסידי זינקו, נכד הרב ר' ברוך ממז'יבוש, נכד הבמש"ט) ולאמו חיה בת הרב שלמה מקופל (ממשפחת האדמו"רים מריז'ין והמגיד ר' דב ממזריץ', ראש החסידות אחרי הבעש"ט).
למד בחדרים ובבית-המדרש ובן 14 ברח ללמוד במרכז של "מתנגדים", בישיבת הגאון ר' חיים סולו בייציק בבריסק.
בן 16 התחיל בפעילות מהפכנית. ביחד עם חברו (שנודע אח"כ בשם ר' זלמן חריף הרב בזאסלאב) ארגן כ-400 בחורים להעמיד כלפי הנהלת הישיבה את הדרישות דלהלן: הוראת השפה הרוסית והשכלה כללית, כדי שהבחורים, כשיהיו רבנים בעתיד, יוכרו על-ידי השלטונות ולא יצטרכו למנות לידם "רבנים מטעם" ושהם יוכלו לבוא בעצמם במגע עם אנשי השלטון, בלי תיווך מתורגמנים ; ביטול אכילת ה"ימים" על שלחנות בעלי-הבתים ומתן דמי-כלכלה לבחורים, שיחולקו עלידי ועדי-מחלקות שהבחורים יבחרו להם; מתן סמכות לועדי המחלקות לבקר ואף לבטל החלטות ההנהלה בדבר עונש או גירוש מהישיבה. כשדחתה ההנהלה את הדרישות הכריזו הבחורים שביתה שארכה כששה שבועות. לקובלנת ההנהלה אסרה המשטרה אותו ואת חברו והביאתם למושל המחוז, ואחרי שזה שמע את ביאוריהם והצדיקם והודיע על כך להנהלת הישיבה, התפטר הרב חיים מראשות הישיבה ובמקומו בא אחיו.
בן 20 חזר הביתה מהישיבה, ואחרי ששוחרר מהצבא נסע לאודיסה להתכונן לבחינת בגרות. שם הצטרף לארגון המהפכני ס. ר. (סוציאל-רבולוציונרים) ולחטיבה הלוחמת והיה ידוע בשם "יונג" והיד, מפעיליה. עלו בידו לסלק מן העולם כמה מאנשי הבולשת הפוליטית הצארית "אוחראנה אודיעלעניה" ותמיד הצליח "להתחמק" ולהנצל מתפיסה וממאסר.
בתרנ"ט הצליח בפצצה מכוונת למטרה לחסל את זדולובונוב, ראש מרכז ה"אוחראנה" מפטרבורג, בעת ביקורו באודיסה. גם הוא עצמו נפצע קשה באחד הרסיסים וחבריו הצליחו לסלקו מהמקום בעוד מועד והכניסוהו בשם מושאל לבית-החולים היהודי בהנהלתו של הד"ר פלקנר (חתנו של העשיר הידוע קליינמן, שהחזיק על חשבונו תלמוד-תורה בהנהלתו של מנדלי מוכר ספרים). כשנה התרפא בבית-החולים ובמשך כל הזמן לא בא איש מחבריו לבקרו. בינתים עשה בשלות בית-החולים את חשבון נפשו והגיע לידי הכרה, שלא כדאי ליהודים להקריב את חייהם בעל שחרור הרוסים או למען המטרות של עמים אחרים, אלא הגיע זמנם לעשות לביתם. כשיצא מבית-החוליט פנה אל הד"ר יוסף ספיר , המורשה הציוני לדרוםרוסיה, וביקש להצטרף לתנועה הציונית. הד"ר ספיר נבהל בשמעו שלפניו עומד "יונל" מפעילי הלוחמים והמתנקשים של ס. ר., אך לא נעל דלת בפני "בעל תשובה" וקירב אותו לעבודה. הציונית.