לעבודתו הציונית הכניס מהמעוף המפכני. הציע ללחוץ על העשירים שיתנו לבנין הארץ תרומות של ממש במקום פירורי נדבות, ובאספת הציונים בבית מר פרלמן הציע תכניות לארגן את הנוער לפעילות רבת מעוף וליסד בית-חרושת לסוכר בארץ-ישראל, ועוד. אז נבחר למזכיר ההסתדרות הציונית באודיסה (ב-1901). לפי הצעתו נוסדו אגודות ציוניות בנות חמשים חבר או חברה (לפי שיטת התאים של המהפכנים), יסד את הפרקציה של הסטודנטים הציונים, ובנאומיו בבית-הכנסת "יבנה" דרש מ"חובבי ציון" שבמקום "חובבים" יהיו פעילים. ביזמתו נוסד בית-ספר עברי לילדי העניים, בו קיבלו לימוד בחנם מפי מורים מתנדבים, ספרים ומכשירי כתיבה וארוחות, וגם הלבשה מאת חברת צדקה שבראשה עמדה האלמנה הידועה אשכנזי. כששמע על הפרעות שפרצו בקישינוב ב-1903, מיהר לטחנה הגדולה של ויינשטיין ומתוך מאות הפועלים היהודים שעבדו בה לקח אתו עשרים בחורים אמיצים, התחפשו למולדובנים גויים, הזדיינו בנשק קר ("קינז'אלים" - חרבות צרות וקצרות), הגיעו לקישינוב ברכבת כגויים, התערבו בין הפורעים ותוך המהומות דקרו והרגו בהם. וכשנודע לשלטונות שפרצו מלחמות בין הפורעים עצמם, אחזו באמצעים דחופים להשקטת העיר. באותה מהומה נפצע קשה גם הוא, הובא לבית-החולים היהודי באודיסה והד"ר פלקנר עשה לו ניתוח וטיפל בו כשנה בתוך המוסד עד שהבריא. כשיצא פרצו הפרעות באודיסה (ב-1904), ואנשי ס. ר. ורוסים נאורים שונים השתתפו בפועל בהגנה על היהודים. אז ארגן קבוצת צעירים יהודים ורוסים, פרצו מחסני-נשק ממשלתיים, הוציא אלפי אקדחים ומאות רובים ונלחמו בפורעים.
באותה שנה עלתה על הפרק הצעת אוגנדה ובאספות הציונים התנגד לה גם הוא בנימוק נוסף, שההצעה פסולה גם משום שבאה מאת אנגליה, שאי אפשר לתת אמון בה ובטוהר כוונותיה. במלחמת הבחירות ל"רבנים מטעם" עמד לצדו של אוסישקין ותמך במועמדים הציוניים. כתב בעתונים "הזמן" ו"ייברווסקיה ז'יזן. יסד את הארגון של תלמידי בתי-הספר התיכוניים והגבוהים באודיסה.
המשטרה ערכה חיפוש בביתו, החרימה תעודות וכספים והזמינתו לחקירה למרכז הבולשת כנאשם בפעילות ציונית. בחקירה הכחיש את הטענה שהוא עומד בראש התנועה הציונית, באשר אינו אלא מזכיר, פקיד בשכר, ולעצם הענין הסביר לחוקריו, כי הפעילות הציונית היא לטובת הסדר הקיים ברוסיה, שכן מושכת היא צעירים יהודים בעלי מרץ לארץ-ישראל ולפעולות למענה ומרחיקה אותם מתנועות מהפכניות. ההסברה נתקבלה על הדעת. הוחזרו לו הדברים שהוחרמו מביתו והורשה לחזור לפעולתו. אולם כשעזר בעת הבחירות ל"דומה" (בית-הנבחרים הרוסי בימי הצאר האחרון) למועמד הרצוי לציונים והמועמד הרצוי לממשלה, שראשהמשטרה תמך בו, נחל תבוסה מחפירה, החל זה להציק לו ברדיפות ובסוף הוציא נגדו פקודת מאסר לשלשה חדשים ונגד ד"ר יוסף ספיר לחודש אחד. בהסכמת ראשי הציונים באודיסה הסתתר במשך כמה חדשים בבית בעל התעשיה רוטשטיין, ובינתים הוכנו לו תעודות-נסיעה על שם אחר.
בסוף אדר תרס"ט הצליח להפליג מאודיסה בפספורט לא-לו ובערב פסח הגיע לחוף יפו. כאן נתקבל בחיבה על-ידי מאיר דיזנגוף ורעיתו ויתר ידידיו ומכיריו מרוסיה, התאכסן בבית מנחם שיינקין, למד את הבעיות המקומיות, וכשהופיע באספה, שבה נאמו שיינקין ו"ר' בנימין" וגם לו ניתנה רשות הדיבור, ביקר קשות את בנק אפ"ק על שאינו עושה די הצורך למען ביסוס הישוב ומחמיר יותר מדי בשמירת העיקרונות הבנקאים. אח"כ הזמין אותו המנהל הכללי ז. ד. ליבונטין אל הבנק ונתן לו הסברות נגד טענותיו.
אחרי עליה לרגל לירושלים, ברגל ממש כמנהג הימים ההם, בקבוצת חברים, עבר לחיפה, יסד שם מועדון וספריה, השיג בשבילה תרומות ספרים מהוצאות הספרים שברוסיה ותמיכה שנתית מהועד האודיסאי של חובבי ציון ובמשך זמן קצר העלה את מספר הספרים שבה ל-2000. עזר ברכישת מנויים בשביל העתון "אנפיר" והעמיד אותו לשרות היהודים נגד תעמולת השטנה של העתונים הערביים.
כשביקר בארץ בתרע"א מר גלפרין מקיוב, מנהל בתי-החרושת לסוכר של ברודסקי, ניסה לשדלו שיקים בית-חרושת כזה גם בארץ והסביר לו את התועלת הלאומית הרבה שתצמח מזה. אך לאנשי העסקים היו חשבונות אחרים, כי כאן היתה יזמה כזו צפויה להפסדים, ומוטב היה להם לשמור את הונם ברוסיה, שם אבד אח"כ לגמרי. על כל פנים השיג ממנו תרומה גדולה לקהק"ל להקמת שני בתים צבוריים לפועלים, בפתחתקוה ובחדרה.
משנפטר אליהו ספיר (ראה כרך ב', עמוד827) ביום ח' באלול תרע"א והמושבה פ"ת החליטה ליסד ספריה צבורית על שמו, הוזמן הוא, בעצת מנחם שיינקין, לארגנה ולנהלה, ובחשון תרע"ב עבר למשרתו החדשה. בבואו שמה מצא בה כ-500 ספרים מתרומות מקומיות. התמסר לפיתוחה וערך לטובתה נשפים ואיסוף תרומות והשיג בשבילה הרבה עתונים בקביעות מהארץ ומחו"ל. וכשפרש ממנה זמנית בתרע"ט השאיר בה 4000 ספר.
השתתף בפעולות צבוריות שונות בפתח-תקוה, וגם בהם היו עניני הספריה בראש דאגותיו.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה הצליח לבטל את גזירת מפקד הצבא להחרמת בנין הספריה, שהיתה עלולה לגרור אחריה את החרבת הספריה. כשהיה בשנות המלחמה מחסור בלחם ומחירו עלה, הציע לועד המושבה להקים מאפיה צבורית, שהשפעתה על השוק תמנע את הפקעת מחיר הלחם והריווח הקטן שיתקבל יוקדש לטובת הספריה. ההצעה נתקבלה ובמשך שנות המלחמה נצטבר סך 95 לירות זהב. אך בסוף המלחמה הציע הוא עצמו להעביר את הסכום למטרה אחרת. בעת נסיגת הצבא הטורקי המוכה בלי סדר ומשמעת היה חשש שהחיילים הרעבים יחוללו התנפלות שוד והרס, ולהצעתו ארגן הועד מפעל "לחם ותפוחי-זהב" להשקיט את רעבון הח