ספר ותלמוד-תורה לילדי הספרדים, שהוחזק על-ידי כולל הו"ד - גרמניה והולנד). ולימד בו תנ"ך, דקדוק וחזנות ספרדית. נמנה בין ראשוני המורים בהנהגת שיטת הלימוד עברית בעברית. ביחוד התמסר לזמרה המזרחית. אסף פיוטי חכמים קדמונים ונעימותיהם, חיבר שירים והתאים להם מנגינות משלו (אוסף מיצירותיו אלה הוציא בתרס"ד בספר "קול זמרה"), ארגן והדריך מקהלות להכשרת חזנים. כן הצטיין בכתב יפה בכתיבת ספרי-תורה, מזוזות ומגילות וצייר אורנאמנטיקה דתית על מפות משי, פרוכות וכו'. היה מורו הפרטי של הפרופ' אידלזון, מחבר הספר הגדול על הזמרה המזרחית שיצא באמריקה, והיה ידידו ויועצו של אליעזר בן-יהודה בעניני לשון ודקדוק.
נפטר בירושלים, ט"ו תמוז תרצ"ו (5.7.36).
צאצאיו: מזל אשת שמעון מזרחי, יוסף חיים (עסקן ,עתונאי ,ראה את הערך שלו בכרך זה), שרה אשת ראובן גורנשטיין, מרים אשת אברהם (אלברט) בן-רובי, משה אלעזר (צייר אמן), מרגלית אשת ארנסט רביץ, שלמה (קצין בצבא ישראל).
עדה פישמן
נולדה במארקולשטי, בסראביה, רוסיה, ט' אב תרנ"ג (1693) לאביה ר' אברהם אלימלך (סופר סת"ם, נפטר בת"א, ט"ז אלול תר"ץ, בן הרב מרדכי הכהן ממשפחת מימון) ולאמה באבה גולדה בת ר' אלתר קוצר.
קיבלה חינוך מסורתי וכללי והצטרפה מנוער לתנועה הציונית. אולם בעוד שאחיה, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, מצא את מקומו בתנועת "המזרחי", פנתה היא לתנועת-העבודה הציונית, שהיתה קשורה ב"הפועל הצעיר" שבארץ-ישראל.
בתרע"ב עלתה לארץ. היתה מורה בפתח תקוה, אח"כ פועלת חקלאית בפ"ת, רחובות, נם ציונה (שם עבדה בקטיף ביחד עם לאה צ'ק ומרי יציב ) ובבן-שמן.
באביב תרע"ד נשלחה מטעם "מרכז המורים" לפתוח בית-ספר לבנות בצפת וללמד בו. המטרה היתה כפולה - למשוך למעגל של חינוך עברי וכללי את בנות משפחות הישוב הישן, שהיו גדלות בלי כל חינוך, ולהרחיקן מחינוך זר, שהמוסדות הזרים הצליחו למשוך אליהם. בהתחשב באופי הדתי של הישוב בצפת היתה היא המתאימה ביותר, על סמך חינוכה מבית הוריה, להורות שם ולהחזיק מעמד בקרב הצבור המתנגד ל"שקוליס" בכלל ובשביל בנות בפרט. בכל זאת חששה להיות שם בודדה בחזית המלחמה, ולכן לקחה עמה את החברה פרומה מקלר . שעלתה אז ממינסק, להיות שותפת לה בעבודה ובמשכורת (140 פראנק לחודש) ויחד נסעו לבירת הגליל בתחבורה הנהוגה בימים הדום : נסיעה במשך לילה באניה מיפו לחיפה, ברכבת זחלנית עד צמח, בדיליז'אנס עד טבריה, וברכיבה על פרדות מבוקר עד ערב לצפת. ואכן הצליחו בעבודתן ומשנה לשנה גדל מספר הבנות שעברו מהחינוך הזר לעברי, וכמה אמהות צפתיות המדברות עברית עם ילדיהן קיבלו מהן את ראשית ידיעתן בעברית.
גם בשטח הפולחן הדתי נחלו נצחון במלחמתן לשויון זכויות האשה. בעקב אסון שאירע בבנין שעל קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, שנים אחדות לפני בואן לצפת, כשחומה רעועה התמוטטה בעת הצטופפות ההמונים בחגיגת ל"ג בעומר וכמה אנשים נהרגו, קבעו חכמי צפת, שהאסון בא בעוון "תערובת אנשים ונשים" בחגיגה והתקינו תקנה שמכאן ואילך אסור לנשים לבוא לחגיגת ל"ג בעומר שבמירון. אך היא מרדה באיסור הזה, הסבירה שחומה רעועה מת מוטטת בעקב עוון אחר: באשמת הממונים עלי- והמת רשלים לתקנה, - והיא וחברתה ארגנו עוד כמה נשים מרדניות ויחד יצאו למירון לחגיגת ל"ג בעומר ולא התחשבו בצעקות ובמחאות של החוגגים הגברים, והגזירה שבוטלה לשעתה בוטלה לחלוטין.
מרצה ופעילותה היו מרובים מדי בשביל התפקיד של מורה לבנות צפת, ועד מהרה עברה לפעילות בתנועה הציונית ובתנועת העבודה בהיקף רחב הרבה יותר. מ-1913 ועד 1920 היתה חברה במרכז "הפועל הצעיר", וב-1920 השתתפה כציר בועידת פראג, בה הוקם האיחוד בין "הפועל הצעיר" ו"צעירי ציון"