יהודיה לפ"ת אף בעת שכבר היה בה ישוב, נקרא בפי תושבי פ"ת בכינוי אלתר מיהודיה) .
בעת מהומות 1920 עסק במסירות רבה בהגנת פ"ת ונבחר לועד הבטחון ובעת ההתנפלות הגדולה על פ"ת (כ"ז ניסן תרפ"א), היה ממארגני ההגנה וממתכני תכניותיה, ומאז הנו ממשיך בתפקידו כחבר מפקדת ההגנה של המקום והסביבה, ובחדשי מלחמת המולדת והכרזת מדינת ישראל היה חבר מפקדת "נפת העין".
במשך שש שנים היה חבר המועצה המקומית של פתח תקוה, נבחר מטעם קל"ר, והיה פעיל בכמה ועדות של המועצה. וביחוד בועדת הבריאות. במשך שנים רבות היה יו"ר משפט השלום המקומי. מעסקנהקהק"ל וחבר הועד הארצי שלה, היה חבר התאחדות הציונים הכלליים והנו חבר המפלגה הפרוגרסיבית, יו"ר סניף הסתדרות המורים, חבר הועד למען החייל ומשפחתו, ועוד .
צאצאיו: עודד (מורה, מפעילי ההגנה מנעוריו. 1/2 4 שנים חייל כבריגדה העברית ואח"כ קצין בצבא ההגנה לישראל), חסיה (אחות בבית-החולים העירוני בתל-אביב), שלומית (מורה בביה"ס פיק"א בפ"ת, שירתה בצבא ישראל ושוחררה להמשיך בהוראה), נצה (גננת מוסמכת, פעילה בהגנה מגיל 13, סמלית מדריכה בגדנ"ע).
אליעזר ריבלין
נולד בט"ו באדר תרמ"ט בירושלים. לאביו ר' בנימין ב"ר יוסף יואל ריבלין , ממלמדי ת"ת "עץ חיים" באמצע המאה שעברה. ולאמו עלקא בת הר' שלום ב"ר משה זילברשטיין מבויסק (אחותו של בן-ציון זילבר שטיין , למדן, עסקן וסוחר נודע בירושלים, אבי האחים הסוחרים זילברשטיין הידועים).
את חנוכו קבל בעיקר מאביי ומשאר רבותיו בת"ת הנ"ל. אביו נלקח ממנו בהיותו בן 11, ודודו הר' ראובן ריבלין היה לו לאב. אחרי גמרו את כתות הת"ת בהצטיינות, נתקבל לישיבת "עץ חיים", בה למד עד היותו בן 20 ונחשב על טובי האברכים שבה. מתוך קריאה בספרים רבים למד מעצמו השכלה כללית וכן גם סגל לו את כשרון הכתיבה. עוד בהיותו על ספסל הישיבה החל ברשום חדושי תורה וכן החל עוד מאז ברשימת זכרונות בצורת יומן אשר המשיכו כמעט עד סוף ימיו. בין חבריו בני הישיבה ארגן טיולים לחדשים וכן עמד בראש אגודה אחותית צעירה אשר נוצרה על ידי חברת בני הישיבות בזמן ההוא בשם "אחיטוב". במסגרת האגודה הוציאו אז ירחון מקדש לדברי תורה בשם "זהב הארץ". באותו הזמן גם השתלם במלאכת השחיטה.
בשנת תרס"ט נשא לאשה את חוה אסתר בת חיים אליהו יוסף המבורגר . אחרי נשואיו עסק כמה שנים במסחר, עד אשר נתקבל כפקיד-סופר ב"מושב זקנים וזקנות המאוחד" בירושלים, לפי המלצתו של הר' יחיאל מיכל פינס אשר עמד אז בראש המוסד. במוסד זה עבד עד סוף ימיו במסירות רבה ועשה הרבה למען התפתחות המוסד ונחשב לאחד הפקידים הראשיים שבו. עם התחלתו בעבודה במוסד הנ"ל החל גם בכתיבת מאמרים וכתבות באידיש עבור העתון היהודי הנודע "דער מארגן זשורנאל" אשר בניו-יורק. עד שנת תרצ"ח היה מאז לאחד מסופריו הקבועים של העתון הזה בארץ.
בירח כסלו התרע"ז גלה הוא וביתו מירושלים בין יתר הגולים, נתיני אמריקא, ע"י השלטון הטורקי, לדמשק. פגעים רעים וקשים עברו עליהם במשך השנה אשר היו בגולה. ביסורים נוראים התקיימו שם ואשתו לא יכלה לעמוד בכל אלה ונפלה בנופלים ונפטרה בסבל זה בי"ט טבת תרע"ח בדמשק. ובתוך הפגעים האלה, מתוך האבקות על אפשרות של קיום ע"י מסחר בסכרין ובין מחלה למחלה ובין פגע לפגע גם המשיך את לימודיו בתורה ובספרות. התענין ביהודי המקום ובתולדותיהם ובספרים העתיקים והחשובים אשר נמצאו באוצרות הספרים שבבתי הכנסיות ובבתי החכמים אשר שם. בדבר זה השתתף עם בן דודו ד"ר יוסף יואל ריבלין , אשר גם הוא היה בין הגולים, וחלק מפרי עבודתם בענין זה פרסמו בשנת תרפ"ו במאסף "רשמות" כרך ד', הוצאת "דביר" תל-אביב, במאמר "לקורות היהודים בדמשק במאה הרביעית לאלף הששי".