דעת. מאם אמה ואף היא עניה, רוכלת, היא ירשה את העינים הנפלאות שהורישה אותן לבנה בנימין זאב, אותן עיניים שהקסימו רבים. ממנה ירש את הרוח הפיוטית, את סער-הנפש, את הדמיון, בעוד אשר האב הצטיין בעמידתו האיתנה המוצקה, בחריצותו ובאהבת הסדר בכל.
שנה לפני בנימין זאב נולדה הבת פאולינה שהיתה לו אחות וידיד נפש בכל ימי ילדותו ונעוריו.
הבית בו נולד בנימין זאב עמד בקרבת ביתהכנסת הגדול של הקהלה שהיה בנוי בסגנון ערבי עם שני מגדלים גבוהים. בשבתות ובחגים היה מבקר עם אביו בבית כנסת זה. למד קצת תפלות. ביחוד נחרתו בזכרונו שני חגים: פסח וחנוכה. אבל את החינוך בכללו כיוונה האם, והיא נטתה להשכלה ביחוד לזו של התרבות הגרמנית. שמו הרגיל היה תיאודור , שמות החבה תידאדר או דורי .
האם דאגה שילדיה ידעו בגיל מוקדם לכתוב מכתבים לאב, שיצא לעתים קרובות לרגל מסחרו. סטודנט אחד בשם איליץ היה מורם הראשון. תיאודור קלט הכל בקלות. האם לא הכבידה במיוחד על הילדים ורוב הזמנים בילתה אתם בטיולים, כשכל עובר ושב תמיה לאם ולילדים המלכותיים בקומותיהם ויפים.
בסתו 1866 נכנס ל"בית הספר הישראלי התיכוני נורמלי" שליד הקהילה היהודית. כל הציונים שלו הם מצויינים. אחד הזכרונות הראשונים מבית הספר הוא רגש המרירות שלו כלפי המורה שספר על יציאת מצרים ללא כל התרגשות, כיאה למאורע רבפלאים זה. בקשר לשעור זה הוא ספג גם מכות מידי המורה. בהיותו בן שמונה הכניס אותו אביו בחגיגיות כחבר ל"חברא קדישא". באותה שנה השיגו יהודי הונגריה שווי זכויות מלא. אביו הסביר לו את ערך המאורע.
כשסיים את בית הספר העממי שלחו אותו ההורים לבית הספר הריאלי הגבוה בפשט בשנת 1870.
ענין רב הראה הנער בלימודים הטכניים, אף כי לא הצטיין בהם. העת היתה עת ההמצאות והמפעלים הטכניים הכבירים בעולם והנער חלם להיות אחד המבצעים של פעולה אדירה כזו. באלה הימים גם נזדמן לו לקרוא באיזו אגדה בגרמנית על המשיח היהודי שיבוא. שקע בדמיונות וחלומות. חלם על המשיח, על משה ועל עצמו בנוכחותם.
בגיל בר מצוה הוא מארגן בבית הספר את אגודת "אנחנו" שמטרתה: "להעשיר את ידיעותנו, להשתלם בשימוש השפה ובשכלול הסגנון. חיבורים שאינם מעשירים את הדעת אינם מתקבלים". תיאודור מעבד את התקנון על כל פרטיו, מנהל את הישיבות. בישיבות הורצו הרצאות והוקראו חיבורים. על רובם של החיבורים שנשתמרו חתום: "נתקבל ואושר על ידי תיאודור הרצל, הנשיא". אחת ההרצאות שלו עצמו היתה על הנושא: "לציית ולפקד". אגודה זו התקיימה במשך חדשיים.
ב-4 בפברואר עזב את בית הספר הריאלי. יתכן שבגלל כשלונותיו דוקא במקצועות הטכניים ויתכן שבגלל הרגשתו הרעה באוירה האנטישמית שנשתררה שם. הנער סבל מעלבונות. אחד מהם למשל בא מפי מורה שכלל ברשימת עובדי-אלילים גם את היהודים.
לאחר שנת הכנות בבית נתקבל לגימנסיה האיונגלית. רוב התלמידים בה היו יהודים. כאן גם מצא שדה נרחב יותר לכשרונותיו בשפות הקלסיות ובספרות. השתתף ב"חברה להשכלה עצמית" של התלמידים וכתב שירים, מסות, ספורים. מיעוטם בענייני פוליטיקה רובם בבעיות של השקפת עולם. בהיותו בן י"ז נתפרסמו דבריו הראשונים בעתון "פסטר ללויד" בעילום שם. פרי עטו הראשון שראה אור היה "הפיליטון של הפילטוניסטן". הוא שהפך כעבור זמן להיות פיליטוניסטן מפורסם החל בהגדרת אותו סוג של יצירה. עם אחותו הוא מארגן במה בביתו ומציג "דרמות". פאולינה שרה והוא מלוה אותה בפסנתר בפני קהל מגוון הגיל והגזע.
בפברואר 1878 קרה האסון במשפחה. פאולינה חלתה בטיפוס ומתה. מרה שחורה ירדה על המשפחה. האב החליט להעתיק את מגורו לוינה. מות האחות הדק עוד יותר את קשר הבן להורים. הוא עובר עמם לוינה ונכנס לאוניברסיטה למכון המשפטים.
הרציונליזם-הליברלי היוה בתקופה ההיא בשביל הנוער בשכבה זו, הקו הלוחם. בוינה ספג תיאודור לקרבו את הרוח האלגנטית של עיר זו, מלאת החידוד והרכות. הוא ממשיך בכתיבת דברי בקורת ברוח בקורתית מעודנת זו.
הוא לומד בהתמדה את כל לימודי המשפט והמדינה. אולם אין הוא צמוד לספרים. הוא לוקח חבל פעיל בחיי הסטודנטים גם מחוץ לחומות האוניברסיטה. הוא מצטרף כחבר ל"אולם הקריאה האקדימאי" שכלל תלמידים בני עמים שונים ודגל ברעיונות החופש והשויון. הסטודנטים בעלי המגמות האנטישמיות שהרימו אז ראש, היו מרוכזים ב"אגודת המקרא של הסטודנטים הגרמנים". לאחר שאגודה זו נאסרה על ידי שלטונות אוסטריה בגלל הפגנה נגד הקיסר, הצטרפו חבריה ל"אולם האקדמאי" והאוירה נתחשמלה.
תיאודור התקשר בימים אלה בידידות עם הינריך קאנא וארתור שניצלר .
לאחר שרבו הקטטות והתגרות בדו-קרב גם ב"אולם האקדמאי" והוא פוזר, עבר תיאודור לאגודה "אלביה", שדו-קרב היה אחד העקרונות החשובים ביותר שלה. שעות על גבי שעות הוא לומד את חכמת הסיוף. אבל כעבור תקופה קצרה הוא משתחרר מאוירה זו, מתמסר ללימודים ולהשתלמות עצמית. הוא קורא הרבה ורושם רשימות בשולי קריאה זו. בין היתר הוא נוגע גם בשאלת היהודים. בפברואר 1882 קרא את ספרו של ינסן "היהודים מקולוניה", על רדיפות היהודים. הערותיו מכוונות לפתרון הטמיעה. למחרת קרא את ספרו המפורסם של אחד מאבות האנטישמיות