החדש" הוצג בהצלחה רבה על במות רבות בגרמניה. בברין לא הועלה המחזה מפאת התנגדותה של... הקהלה היהודית.
והנה צף פולמוס חדש. אחד העם התקיף את הקונגרס ואת יוצרו. במכתב אל רבניצקי כתב: "רק אחת אני רואה ברור: הפסדנו הרבה יותר ממה שבנינו, מי יודע אם לא היתה זאת האנחה האחרונה של האומה הגוססת".
בראשית 1898 שוב תוקפת את הרצל חולשה גופנית ועייפות נפשית. הוא מציע לנורדוי לקבל על עצמו את הנשיאות החל מהקונגרס הבא. הוא ישוב אל הספרות. בעיני רוחו מסתמן מחזה "משה'', על כל הטרגיות שבמאבק הגואל עם העם הממאן, והעקש. אבל הוא מתעודד במהרה. במקום להמשיך לתלות תקוות במנין עשירים הוא עובד למען החתמה המונית של מנייות לבנק.
הקונגרס השני מוכיח על גדול התנועה בכמות ובכוח. בקונגרס זה מציע הרצל את המלחמה לכיבוש הקהילות מידי מתנגדי הציונות.
על הצלחות דיפלומטיות אין הרצל יכל עדין לספר לצירים, אף כי לא פסק אף יום מללחוץ על גורמים שונים. הקו העיקרי הוא הסתמכות על הברית גרמניה-טורקיה. הארכידוכס מבאדן מבטיח לו לעשות הכל כדי להביאו לפני הקסר וילהלם.
בקשר לזה הוא נפגש עם גרף אולינבורג, איש אמונו של הקיסר. ב-16 בספטמבר נפגש עמו הרצל . הציע שגרמניה תקבל את החסות על המפעל. הוא גם רמז בפירוש: על גרמניה להקדים לעשות זאת, טרם תעשה זאת אנגליה. המאבק הוא על הדרך להודו. נימוק זה כנראה שהשפיע. ב-17 בספטמבר נפגש עם שר החוץ בילוב . בפניו הטעים את הנימוק שהציונות תחליש את נהירת הנוער היהודי לשורות המהפכה הסוציליסטית. בקשתו הקונקרטית שהקיסר ימליץ ב''שער הגבוה" בקושטא להכנס למשא ומתן עם הציונות. ב-1 לאוקטובר קיבל הרצל את ההודעה מגרף אוילנבורג שהקיסר מוכן לקבל תחת חסותו את הציונות ומוכן לשוחח על כך עם משלחת ציונית בשעת ביקורו בירושלים.
זה היה למעלה מהמשוער. פגישה דוקא בירושלים היתה בה הפגנה גלויה לאהדה. תחת רושם הודעה זו נאם יומיים אחרי כן בפני עשרת אלפים איש בלונדון, דבר בהתרגשות רבה ועורר התלהבות עצומה. הרצל חזר לברלין. הארכידוכס מבאדן רמז לו על ידיעות משמחות מקושטא. ב-6 באוקטובר נפגש שוב עם בילוב וקוה להגיע לידי ניסוח הצהרת החסות. היה גם נוכח הנסיך הוהנליה. הפעם היתה שיחה קרירה מאוד. כשנשאל על הגבולות, אם גם בירות תכלל בתוכם, ענה הרצל : "אנו מבקשים מה שדרוש לנו. לפי רוב העולים - רוב הקרקע". לשאלה: "מידי מי תקבלו את הקרקעות" ענה: "מידי כל הערב רב של המזרח". השיחה נסתימה ללא הגדרת הצהרה, ובקביעת הראיון הבא בקושטא.
ב-13 באוקטובר יצא הרצל בסודיות רבה לקושטא. לוה אותו בודנהיימר . בדרך דנו בבעיית הגבולות שעליהם לתבוע ובודנהיימר הציע לתבוע מנחל מצרים ועד הפרת.
ב-18 באוקטובר התקיימה הפגישה עם הקיסר וילהלם ה-2 בקושטא. הקיסר ביסס את אהדתו לציונות על יסוד אנטישמי מובהק. יש להפטר מיהודים רעים. בילוב נסה לרכך קצת עמדה זו וטען שהיהודים נספחים לתנועות אופוזיציה. להרצל היה כמובן נוח להאחז בהנמקה זו. לשאלת הקיסר: מה היא התביעה הקונקרטית ענה הרצל : חברה מוכרת בחסות גרמניה. הקיסר ענה: "טוב" ונפרד. הרצל נתבקש להכין בכתב את הנאום הרשמי שעליו יהיה להשמיע בירושלים.
בדרך היימית נתרשם הרצל רק מתעלת סואץ, כמעשה ידי הרצון והחכמה של האדם המודרני, גם אם זה עלה בקרבנות.
ב-26 באוקטובר עלו בחופה של יפו.
למרות הסודיות נתפשטה הידיעה על בואו. בקר במקוה ישראל ונפגש עם קרל נטר . בית הספר עשה עליו רושם טוב. והחליט להראות אותו לקיסר כדוגמת היכולת היהודית. משם נסע לראשון לציון. כל התושבים התקהלו. ד"ר מזיא ספר לו על הקדחת הממארת. הרצל הרגיש בכל מקום ביחס השעבוד לפקידות הבארונית. בקר עוד בנס ציונה וברחובות. אלצו אותו להכנס לבית כל אכר ואכר לחוד. לפני רחובות הופיעו עשרים פרשים יהודים וערכו "פנטזיה" כשחרבות בידיהם. הרצל נתרשם ממראה גבורי ישראל אלה.. הילדים עמדו בשורות בכל מקום ושרו שירים עבריים.
למחרת, ביום ו', חכה ליד מקוה ישראל למעברו של הקיסר בדרכיו מחיפה לירושלים. הקיסר ראה אותו, עצר את סוסו ושוחח אתו. הארץ חסרה מים וצל - אמר הקיסר, אך צפוי לה עתיד גדול. שיחה זו שכל הנאספים רק ראו ולא שמעהו עשתה רושם עז, הקיסר המוכתר על הסוס והמלך ללא כתר בראשו עומד על ידו זקוף, נאה.
לאחר השיחה יצאו הרצל ומלויו ברכבת לירושלים. קבל התקפת קדחת ובלע הרבה חינין. לירושלים הגיעו כבר בערב והעיר המוצפת אור ירח הקסימה את נפשו.
הימים שבאו אחר כך עד לפגישה הרשמית נצל הרצל לביקורים בעיר. הכותל-המערבי עשה עליו רושם עגום בגלל הלכלוך סביבו. לעומת זאת התרגש מאוד למראה מגדל דוד. "טוב היה מצד השולטן, אילו אסר אותי במקום הזה", אמר בעמדו על המגדל. גם הר הזיתים והנוף המשתרע מפסגתו עוררו אותו לראות בירושלים את אחת הערים היפות שבעולם אם תבנה מחדש. בעיר העתיקה יש