בעל שם טוב" וביתר המקורות לתולדות החסידות) ולאמו רחל לבית דובובי משפולה.
למד בחדרים ומפי מלמדים פרטיים ונתחנך באוירה חסידית בבית הוריו. אח"כ פנה להשכלה כללית, גמר גימנסיה רוסית ב-1906, יצא לאמריקה ועבד בבתי-חרושת בניו-יורק ובפילדלפיה, פועל יהודי יחיד בין פועלים נוצרים.
ב-1908 חזר לרוסיה ולמד משפטים באוניברסיטת קיוב וכשהגיע לסמסטר השביעי החליט להפסיק ולעלות ארצה. בינתים דבק בחסידות הטולסטויאנית עם כל מצוותיה המעשיות (צמחונות וטבעונות במזון ובהלבשה - - פרישות מנעלי עור ומבגדי צמר) והחזיק בחסידות זו אף בארץ עד שנת 1920, והסופר שלום אש כשביקר בארץ הלך במיוחד לראותו ואח"כ עשה פרסום בעתון אידי בוארשה ל"נעלי הענק של קיציס" (היו גדולות בשל סוליות העץ).
באין לו רשיון כניסה מהשלטון הטורקי התחפש לצליין רוסי, הפליג באניה בשיירה של צליינים וכך הגיע לחיפה בלי הפרעה שלטונית ביוני 1912. יצא לחות מגדל בהנהלת משה גליקין . באותו זמן ביקר בחוה אחד מבעלי המניות גוץ (חתנו של הנדבן ויסוצקי בעל מטעי הטה) בחברת ברל כצנלסון, וכאשר ברל העיר כמה הערות בדבר סידור החוה, ענה גוץ ; "מה זה באים פועלים ריקים עם מוחות ריקים, עם כיסים ריקים ונותנים לנו עצות" (בהברה אשכנזית)... ועבד שם 4 שנים ב"קומונה הקטנה" עם חומסקי , פרידה כצנלסון, בתיה מגדלית, דוד יפה, צבי שץ, דוד סירקין, שרה ורבקה יצקר . אח"כ עבר לראשון לציון ועבד בפרדסים ובכרמים, עבד בנחלת יהודה בקבוצת "יחד" (ראשי תיבות ירקות, חלב, דבש שמות הענפים שהקבוצה עסקה בהם), ובקומונה בבאר יעקב ביחד עם צבי שץ . כל זה היה בשנות השלטון הצבאי הטורקי במלחמת העולם א'.
בבאר יעקב תפסוהו החיילים הטורקים בתור "פרר" (משתמט מהשרות בצבא) והוליכוהו כמעט בלי לבוש ורק בגרבים על רגליו לכפר עקיר שליד עקרון, העבירוהו עבודת-כפיה בשביל הצבא ביערות בן-שמן ולוד. בעזרת שלמונים של "בקשיש" הצליח להתחמק ולחזור לבאר יעקב, לשם הגיעו הכיבוש הבריטי שנחשב אז כשחרור. המשיך לעבוד בסרפנד ואח"כ בעבודות של "המשרד לעבודות צבוריות ובנין" (קודמו של "סולל בונה") בראשון לציון. ב-1921 עבר לתל-אביב ועבד בבנין, בכבישים ובשמירה - עד שב-1922 עבר לעבודה מנהלתית בשרות צבור הפועלים.
נשא לאשה את בתיה בת משה ורחל פיצרסקי. בשנים הראשונות לא הצטרף לשום מפלגה בצבור הפועלים. בכל זאת נבחר על-ידי הפועלים התימנים מנחלת יהודה לצירם בועידת היסוד של "אחדות העבודה" ומאז נבחר בכל מקרה ומקרה לועידות ולמוסדות ברשימת "אחדות העבודה", מבלי להיות חבר רשמי בה, ורק כשהתאחדו ב-1930 המפלגות אחה"ע ו"הפועל הצעיר" ל"מפלגת פועלי א"י" (מפא"י), הצטרף אליה.
השתתף בועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית ונבחר למועצת ההסתדרות, ומאז נבחר תמיד מחדש לועידות ולמועצות. היה פעיל ביסוד חבורת "מעבר", קופת חולים, "תנובה", מפעלי השיכון של ההסתדרות ושל מועצת פועלי תל-אביב ויפו. יחד עם הלל כהן יסד את המשרד הקבלני לעבודות בנין של מועצת פועלי יפו ות"א, ובשנת 1943 עבר המוסד ל"סולל-בונה" עם הון רב. בכל 13 קיום המוסד היה קיציס בהנהלה ושימש בו כיו"ר.
בשנה הראשונה לעבודתו בת"א נבחר לחבר מועצת פועלי ת"א ויפו מטעם "אחדות העבודה". מ-1922 ועד 1938 עבד במזכירות ובועד הפועל של מועצה זו. זאת היתה תקופה של מלחמה קשה להטבת המצב והתנאים של הפועלים על-ידי ליכוד ארגונם המקצועי ועמידה על גיבוש כוחם והפעלתו. הדבר היה כרוך גם בהכרזת שביתות ובשמירה על קיומן למען עבודה עברית, עבודה מאורגנת במסגרת ההסתדרות הכללית, ולמען העלאת השכר והטבת התנאים. במלחמות אלה נחשב כאויבם המושבע של המעבידים ולא פעם רגזו עליו בשל עמידתו התקיפה ללא הידור פני עשירים. בשל כך הגיע פרסומו עד לונדון כ"דחליל לבעלי הרכוש, וכשניהל נובומייסקי מו"מ עם משרדי-המושבות הבריטי בדבר הזכיון למפעל האשלג של ים המלח התרו בו שלא ישקיע כספים בארץ, כי "קיציס בשביתותיו יהרוס את הכל..." אך במשך הזמן הכירו בו, שכוונתו אינה לרעת בעלי התעשיה ואנשי היזמה, אלא בראש וראשונה לטובת הפועלים, ובסוף למדו גם יריביו לכבדו. עליו אמרו "יין משומר וטוב, שריחו טוב, אבל בחבית גסה", והמשורר יעקב פיכמן ציין אותו כך: "מזיגה נפלאה של חסידיזם יהודי עמוק, עם חדות החיים, ומאידך יושר וגילוי לב גס של גוי רוסי". מלחמתו לא פסחה גם על ה"חברים" השמאליים ביותר, עד כדי הרסנות, ופעל רבות לסילוק המופסים אויבי המפעל הציוני משורות ההסתדרות והאויבים.