שון ביחד עם הרב יוסף זונדל מסלנט ואחרים על כתב התקשרות עם הרב שמואל סלנט בדבר שליחותו לעת רוסיה ופולין למען הכולל בשנת תרי''ח. היה ממיסדיו וגבאיו של תלמוד- תורה "עץ חיים" בחצר ה"חורבה". התנגד בתוקף לפתיחת בית-ספר חילוני בירושלים, אך את הד"ר לודויג אוגוסט פרנקל , שבא ליסד את ביה''ס למל, קיבל בסבר-פנים יפות ואף השיב לו ביקור באדיבות רבה - כפי שהזכיר הד''ר פרנקל בספרו "ירושלימה".
נפטר בירושלים, י"ח חשון תרכ"ג. לכבודו פתחו אז את שערי העיר בלילה (אף כי סגורים היו בכל לילה וגדולי הרבנים האשכנזים והספרדים הספידוהו והגאון ר' משה יהודה ליב מקוטנא בעל ''זית רענן" הספידו אף פעמים - גמר את נאומו ואחרי שגמר והגאון מהר"ם אוירבאך מקאליש קם לנאום אחריו קם הוא והספידו שנית ביתר התלהבות ואח"כ אמר למקורביו שעשה זאת משום ''עמודא דנהורא" ממעל לנפטר.
צאצאיו : דינה אשת הרב אליהו בכור חזן , נכד הראשון-לצון ר' חיים דוד חזן - "ח"ד בדרא" (רב וראש ישיבה בטריפולי ואח"כ ראב''ד ור''מ באלכסנדריה, יו''ר ופעיל בכנסית הרבנים בקראקוב בתרס''ג): חנה אשת נתנאל לוריה , סופר ומזכיר של כולל רייסן, סוכן ונאמן בבית-החולים "ביקור חולים"; אלקה אשת הרב נטע נטקין , שד''ר לטובת הכולל ולטובת מוסדות האשכנזים והספרדים לארצות הברית; שמואל עקיבא (יצא מצרימה); שלמה , חזן ראשי בבית הכנסת הגדול של "החורבה", חתן הרב הראשי ר' שמואל סלנט .
נפתלי הרץ אימבר
נולד בזלוצ'וב, מזרח גליציה, שבת חנוכה תרי"ז (סוף 1856), לאביו שמואל יעקב (בן תורה וירא שמים ומהדר במצוות) ולאמו האדל בת יעקב צבי שורץ. הצטיין בלימודיו בחדרים ונחשב בילדותו לעילוי, וכן נודע כילד פרוע, שמירר את חיי אמו והעיק על סביבתו בהברקותיו ובהמצאותיו המשונות, אך האם הוסיפה לאהבו והשתדלה למנוע ממנו את שוט המלמדים, שהרגיזם בעקשנותו ובמנהגיו שחרגו מהסדר המקובל, ואת ההצקות של מקנאיו, הנערים והבחורים הגדולים ממנו, שלמד ביניהם בבית-המדרש משנתו העשירית ומעלה, אחרי שהמלמדים שבעיר לא יכלו עוד לספק את צרכיו בלימוד ברמה הדרושה לו. בביתהמדרש הגה גם ב"זוהר" ובספרי קבלה, ולרגל התפרצותו של אחד החסידים נגד התעסקותו של נער בדברים רמים אלה נתגלה, שהוא מבין בהם.
נודע מילדותו כבעל לב טוב ומוכן לחלק כל אשר לו עם נצרכים, אך מאידך ידע גם לשנוא בקיצוניות, בלי פיוסים ובלי ויתורים.
בן עשר כבר ידע את התנ"ך כמעט בעל-פה והחל לחבר חרוזים בצורת שירים, ובכתיבתם נעזר בחברו מ. ואגנר , נער קשיש ממנו, כי הוא עצמו לא יכול עוד בזמן ההוא להפסיק את מעופו "בעולמות העליונים", כדי לרדת וללמוד כתיבה כהלכה. עוד לא מלאו לו עשר שנים כשהביע את התרשמותו מתבוסתהבזק של אוסטריה לפני צבא פרוסיה (ב-1866) ומהרחבת החרויות והזכויות של האזרחים, שנדב הקיסר לנתיניו אחרי התבוסה, בשיר שקרא לו משום-מה בשם "בית תפלתי". סמוך לאותו זמן התרשם מביקורו של ארכידוס מבית-המלכות בזלוציוב בעצם יום הכיפו רים, ובאמצע תפלח מוסף, לפני הפזמון "לאל עורך דין", הזמין את "מזכירו" ואגנר הנ"ל לצאת אתו לסימטא ריקה מאדם ושם דיקלם בפניו את השיר שצף זה עתה במוחו לרגל המאורע, ולפי אחת הגירסאות אף ביקש מהנער, שיעלה לו מיד את השיר על גבי הנייר, וכשזה סירב בגלל קדושת היום, קרא לו "בטלן גמור".
השיר "בית תפלתי" פתח לפניו את בתיהם של חשובי העיר ומשכיליה: נשיא הקהלה נטע שור, שמואל אוירבוך (שבתו הסי , עלמה משכילה. הרבתה להיטיב עמו ולימדתו קרוא וכתוב גרמנית, וכשנודע לו לאחר כמה שנים בדרכי נדודיו שמתה בדמי ימיה והשאירה שני יתומים קטנים, הספיד אותה בשיר שהוכנס לספרו "ברקאי") והמשכיל והסופר העברי יהודה פונקנשטיין , שבביתו מצא ספריה עשירה בעברית, גרמנית וצרפתית, ואת ספריו היה קורא בלילות עד חצות ותכנם נחקק בזכרונו. החסידים רדפוהו בגלל נטיתו להשכלה, וכשאמרו ידידיו המשכילים להעמידו לדרוש פעם בבית-הכנסת הגדול, ובגלל התנגדות החסידים כמעט ופרץ ריב בקהלה, נעתר לתחנוני אמו וויתר על הכבוד, אך איבתו לחסידים נשמרה בלבו ופרצה גם בכתביו.
בשנות ה-70, במלאות מאה שנה לסיפוח בוקובינה לאוסטריה, כתב שיר עברי בשם "אוסטריה", הקדישו לקיסר פרנץ יוזף ושלחו אליו, ומלשכת החצר נשלחו לו באמצעות שר-המחוז מכתב תודה בשם הקיסר ופרס