נפוצים בישוב, ובפי תיירים ועולים-חוזרים נישאו גם לתפוצות הגולה.
וכאן אנו מגיעים לפרט היסטורי בנוגע להולדת שירו "התקוה".
בשיחה בין מר אמנון בן הבילויי צבי הורביץ מראשוני המושבה גדרה ובין אמו לאה ומרת שרה סגלביץ (מקודם הנקין ) - ביום א' כסלו תש"ז (24.11.46) - סיפר להן על הדעה המקובלת והנמסרת בשם המחבר עצמו, ש"התקוה" נתחברה ביאסי ב-1878. שתי האמהות הזקנות של גדרה מחו נגד גירסה זו, שכן זוכרות הן מלפני שנים רבות, שהשיר נולד בגדרה, ומרת סגלביץ אף זכרה לספר את הפרטים דלהלן : בחג הפורים תרמ"ו נזדמנו אורחים לגדרה, בשנה השנית לקיומה, ואז היו בה רק אוהל-יריעות בידואי של משפחת שמעונוביץ , סוכת-המחצלאות של משפחת הנקין וצריף-העץ הכללי של הבילויים. שתו הצעירים "עד דלא ידע", ואימבר, כדרכו בשתיה, הרבה מכולם. אח"כ הלך לשכב בצל האוהל ואיש לא ידע אם ישן הוא או חולם בהקיץ. פתאום קם, נגש אל יעקב שלמה חזנוב ואמר לו: "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו", - ולבקשת חזנוב קרא לפניו את שני הבתים.
היהודים הגליצאים מצאו במוטיב היסודי של השיר הקבלה להימנון של הפולנים מתקופת חלוקת ארצם ושעבודם המדיני: "עוד לא אבדה פולין, כל עוד אנו חיים", וכך נתקבל על דעתם כהימנון לאומי לפי דוגמה מוכנה ומקובלת (גם שירו "משמר הירדן" מזכיר בשמו שיר לאומי נכרי, את "ואכט אם רהיין" הגרמני, אבל תכנו, כמו של "התקוה", הוא יהודיציוני טהור).
גם על מקור המנגינה של "התקוה" מחולקות הדעות, והנה כמה מהן: א) חזן אלמוני חיבר כעבור כמה שנים לאחר חיבור השיר ; ב) בשנת תרמ"ב חיברוה אכרי ראשון לציון, ליתר דיוק: שמואל כהן, מראשוני האכרים, ולאחר זמן רשם אותה חזן אלמוני בתוים, ג) אימבר עצמו התאים לשירו את המנגינה הסלבית שהתהלכה בפי העם, ועוד ברומניה שר את "התקוה" במנגינה זו. והואיל וכל אחת מהדעות מסתמכת על עדויות כשרות ומהימנות, הרי מסתבר, שמותר לפקפק בכל אחת מהן. על כל פנים מכירים אנו את מוטיב-הפתיחה של המנגינה מתוך עיבודו האמנותי ב"וולטאבה" של הקומפוזיטור הצ'כי סמטאנה . ומאחר שנמצאה לשיר מנגינה עממית קלה ונוחה, נעשה לשירעם, נתקבל כהמנון של "חובבי ציון", עבר בירושה כהמנון רשמי של ההסתדרות הציונית ואח"כ של מדינת ישראל - אם כי בהטלאת-תיקון מתאימהבמקצת, שכן ביסודו נוצר השיר להביע תקוה וגעגועים של יהודים בגולת המערב ולא את קשרי-הנפש הטבעיים וההיסטוריים שבין עם לארצו שהוא חי בה.
אולם אז עדיין לא היה הלאום הישראלי מאורגן עד כדי כך, שיוכל להבטיח מחיה למחבר המנונו, וגם משימה זו הוטלה על המיטיב הנכרי אוליפנט, שגם הוא וגם רעיתו טיפלו במשורר כמו בבנם. אך הוא לא יכול להסתגל בשלמות למצב זה, ומפעם לפעם פרץ ריב בינו לבינם והוא עזב את ביתם. בהיותו בירושלים במצב של "ברוגז" עם מיטיביו אלה, באו לפייסו במקום משכנו במלון של אליעזר ליפא קמיניץ (ראה כרך ג', עמוד 1200), אך הוא סירב להתפייס, וכשגברה עליו מחלת-המים בגלל דאגתו על חוסר יכלתו לשלם לבעל המלון את חובו, סירב להכנס לביתהחולים של המסיון ונכנס לבית-החולים רוטשילד, ומשלא קיבל שם את הטיפול הדרוש נענה להיתר שנתן לו הרוקח של "משגב לדך", לעשות כמו הרבה מיקירי ירושלים וללכת להתרפא אצל המיסיון משום שחייו בסכנה, ואכן שכב בבית-החולים ההוא ששה חדשים עד שנרפא בגופו, אך "תרופות נפש" סירב בהחלט ובלעג לקבל מאנשי המיסיון. אחרי שהחלים ביפו ובראשוןלציון חזר לבית אוליפנט, ומכיון שלדברי הרופאים הוכרח להמנע זמן-מה מלהגות בספרים, שלח אותו אוליפנט לבירות ללמוד מלאכת תיקון שעונים, אך אחרי זמן קצר עזב את הלימוד ואת בירות וחזר לארץ. גם בשפה הערבית השתלם בחיפה ובבירות.
בהיותו בארץ הכין לדפוס קובץ של שיריו על ישוב ארץ-ישראל ועל המושבות, ובתוכו סידרת שירים על ר' יהודה הלוי ומסעו לארץ הקדושה. הספר יצא בתרמ"ו בירושלים בשם "ברקאי" ובראשו כתב-המלצה מאת הרי"מ פינס , וחלקו הראשון הוקדש לאוליפנט. לפני צאת הספר מהדפוס שוב עזב את בית אוליפנט ונסע עם הפרופסור האנגלי ורני למצרים ומשם שלח ל"החבצלת" את מאמרו "מסע מצרים". שם הגיעתו השמועה על מות הגברת "אוליפנט", שהיתר. לו כמו אם, ובשירו "בית עלמין" בחלק שני של "ברקאי" הספיד אותה ואת מורתו מנעוריו הסי אוירבוך . בשובו ממצרים עוד ראה את אוליפנט פעם אחת, אך אז כבר היה אוליפנט שבור ברוחו על מות אשתו, חזר לאנגליה וכעבור שנה אחת מת גם הוא.
אחרי אבדן הבסיס בבית אוליפנט לא יכול אימבר להתקיים בארץ, כי אמנם נהנו רבים מהברקות לשונות ועטו השנונים, אך, סגולות אלה לא הספיקו לחבבו על החוגים המכובדים בעלי ההשפעה, שמחית אדם חסר רכוש תלויה בהם, ושהם חיבבו יותר הסתגלות ומחמאות מאשר בקורת. משום כך הוכרח לעזוב את הארץ בראשית תרמ"ח והתנחם בתקוה, שהביע אח"כ במכתבו לאחיו שמריהו : "אם אחיה וזכיתי, עוד אשוב ואראה את הארץ בבנינה כמו שראיתיה בחורבנה"...
דרכי נדודיו הוליכוהו לברלין, לפאריס, לאפריקה ולאסיה. בבומבי שוב נפגש עם מיסיונר שהציע לו "עסק": רכוש תמורת נפש, אך הוא השיב למציע ביריקה בפניו. מהודו בא ללונדון. שם התודע אל ישראל זאנגוויל ולימד אותו עברית תמורת אנגלית ספרותית שלמד ממנו, ושני המורים-התלמידים הוכיחו