את הצלחתם: לאחר ששה חדשים כבר תרגם זאנגוויל את "התקוה" ו"משמר הירדן" מעברית לאנגלית, ואימבר נעשה סופר קבוע ב"ג'ואיש סטנדרט" והצליח בו בשיריו ובמאמרים המקוריים. בלונדון פרסם שירים גם באידית בשבועון "השולמית". אך ההצלחה לא יכלה לרתקו זמן רב למקום אחד, ובתרנ"ב עבר לאמריקה.
גם באמריקה לא הסתגל ולא ידע "לעשות חיים", כי בארץ פולחן הדולר נדרש אז האדם עוד יותר מבכל מקום אחר להתמסר בכל גופו ונפשו לפולחן זה אם ברצונו לבצר את מעמדו בחיים, - דבר שהיה בניגוד גמור לטבעו ולאפיו של המשורר לעם נע ונד. בין המהגרים היהודים יוצאי מזרח-אירופה ותושבי מזרח ניו-יורק היו גם חובבי ציון, שביקשו את עתידם באמריקה. הללו זכרו לו את חסד שירתו העברית הלאומית ואת זכותו ביצירת "התקוה" ועזרו לו בכל מה שאפשר. ביחוד הוקיר אותו העסקן היהודי הנודע, השופט הראשי מאיר זולצברגר מפילאדלפיה, שבמשך כמה שנים המציא לו תמיכה חדשית קבועה. אך המחנק הרוחני בגיטו של עבדי הדולר העיק על נפשו ודחף אותו לצאת לנדודים במרחב הגדול של ארצות-הברית, שעבר ברגל כמעט את כולן. בהגיעו בנדודיו לעיר סנט לואיס חלה, והשופט זולצברגר הזמין פרופסור מומחה להציל את חייו בניתוח. בעקב הניתוח נגרמה לו הרעלת דם ואז כתב "וידוי" בעברית ובאידית. מיטיבו השופט לא חס על כסף כדי להצילו, וכשהרופאים פקדו עליו אחרי הבראתו להחלים בנסיעה ממושכת על פני הים, נסע בתמיכתו של השופט לאנגליה, ואחרי שהותו שם זמן קצר חזר לאמריקה והמשיך בעבודה ספרותית, בפרסום שירים ומאמרים בכתבי-עת שונים בעברית, אידית ואנגלית, וכמה מהם גם עוררו שאון במקוריותם הנועזת. בין השאר פרסם בעתון רפואי מאמר, בו הוכיח, כי המצאתו של הפרופסור קוך נגד השחפת היתה ידועה עוד לחכמי התלמוד. כן פרסם מאמר בעתון אנגלי לעניני אמונה, בו אמר להוכיח באופן מדעי, כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, והרגיז בכך יהודים ונוצרים כאחד.
פעם כמעט שנתפס לחיים סדירים של אזרח רגיל. בהיותו כבן 44 התאהבה בו עלמה נוצרית-פרוטסטנית יפה ומלומדת, ד"ר אמאנדה קאטי , התגיירה למענו ונישאה לו כדת (לה הקדיש את שירו "שיר השירים" בספרו "ברקאי החדש"). אך הוא לא יכול להסתגל, אפילו למענה, לסדרי "עולם השקר" בעניני נימוסים והלבשה, ואחרי זמן קצר נפרדו.
בין תעלוליו כדאי להזכיר מעשה מבדח, כיצד זכה לקרוא על עצמו הספד בעודו בחיים. פעם נפל ריב בינו ובין עורך של שבועון יהודי באנגלית, שהיה מפרסם בו מכתביו, והעורך דיבר אתו בזלזול. הוא יצא מאת העורך בחרי-אף ואחרי שלשה ימים שלח אליו טלגרמה, שאימבר מת מיתה חטופה בעיר אחרת. העורך כתב עליו הספד נמלץ ומלא תשבחות ואף תרגם והדפיס בחפזון אחדים משיריו, וכעבור ימים אחדים אחרי הופעת ההספד בעתון הופיע "הנפטר" במערכת, והעורך כמעט והתפלץ.
בתרס''ב אסף משיריו העברים, לאומיים ברובם, כדי חוברת שקרא לה "ברקאי החדש", ושלח אותה לאחיו שמריהו ומרדכי (זה שהמשורר הוכיחו במכתב: על שקרא לעצמו "מארקוס", כי ראה בכך בגידה בשם (העברי) והם הוציאוה בדפוס בזלוצ'וב באלף טפסים. מהם נשלחו מאתים למשורר ויתרם היו למאכולת אש בדליקה הגדולה ששרפה כשליש מבתי העיר זלוצ'וב.
בתרס"ה תרגם לעברית חלק מ"המרובעים" של המשורר הפרסי הנודע עומד כאיאם (מתרגומו האנגלי של פיצג'ראלד) והוציא את התרגום בחוברת מיוחדת שקרא לה "הכוס" וגם חיבר שיר לכבודו של המחבר. חוץ מהשירים והספרים והמאמרים בכתבי-עת שונים בעברית, באידית ובאנגלית, הוציא באנגלית את הספרים דלהלן: "טאפיקס אוף טו-דיי אין דהי תלמוד", "טרז'ורס אוף אנשיאנט ג'רוזאלם" (אוצרות ירושלים הקדומה), "דהי מיסטרי אוף דהי גולדן קפ", "מיוזיק אוף דהי סאמס", "היסטורי אוף מאני" (תולדות הממון), "מיוזיק אוף דהי גטו" (המוסיקה של הגטו), "אדיוקיישן אוף דהי תלמוד" (החינוך בתלמוד), "דהי לטר אוף רבי עקיבא" (אגרת רבי עקיבא), "טרז'ורס אוף דהי וורלדס" (אוצרות התבל), קונטרס על החסידות והרביים. שנים מספריו על החנוך והלימוד בארץישראל בימים ההם נתפרסמו על חשבון ממשלת ארה"ב, שמלבד שכר-סופרים נתנה לו גם את תוארהכבוד פרופסור בבוסטון הוציא זמן קצר באנגלית ירחון בשם "אריאל" בחכמת הקבלה ועל נושאים בחכמה זו פרסם מאמרים גם בכתבי-עת אחרים ונשא הרצאות בפני יהודים ואחרים. אולם כל ההצלחות הספרותיות והמדעיות לא הועילו לו לביסוס מעמד חמרי וחברתי מכובד בצבור, משום שמעולם לא הסכים לשעבד את עצמו לנימוסים ולמנהגים שהצבור-העדר נטל על עצמו. תמיד שמר על חרותו להגיד לכל יחיד או צבור את דעתו אף במלים השנונות והעוקצות ביותר, ולא נרתע אף מפני אישים מכובדים ורמימעלה ביותר. בעד חרותו שילם איפוא מחיר יקר מאד, את מקומו הראוי לו בחברה, ומשום כך היה מר-נפש ובודד בתוך ההמונים, ואת מרירות-נפשו היה פורק בהערות של לעג נוקב על כל העולם, ואף על עצמו ועל כשרונותיו, הערות שהיה מעלה לפעמים על הכתב, אף על פי רוב היה מפזר אותן בשיחות בבתי הקפה של שכונות היהודים בניויורק, שהרבה לבקש בהם מפלט מפני עצמו ומפני דכאונו. רק נקודת-אחיזה איתנה אחת מצא לו שנתן לעמו את המנונו הלאומי (אגב, בניו-יורק נפגש אימבר עם המהפכן הרוסי-היהודי הנודע גרשוני ושאל לדעתו על "התקוה", וגרשוני השיב: אמנם טובה היא "התקוה", אבל חסרה חרב בצדה... ואחרי מות גרשוני הקדיש אימבר שיר לזכרו, שפורסם בעברית בירחון האידי "צוקונפט" - מקרה חד-פעמי של מתן