מקום לעברית בירחון ההוא), ועל כך הביע את גאותו, באמרו : "התקוה" שלי לא תרד אתי אלי קבר. היה הולך לכל אספה או חגיגה ציונית ולא נמנע מהגיב את דעתו, אף כשהיתה שלילית ופוגעת ביחס לנאספים או לנואמים, היה נשאר עד הסוף ובשעת שירת "התקוה" היה עומד כמנצח ונחת-רוח זרחה על פניו העייפים.
בשנותיו האחרונות הציקה לו מחלת השגרון, ובשנתו ד-53 תקפה עליו מחלת הכליות והוכנס לביתהחולים היהודי "מוריה" בניו-יורק. אז התחיל לחשוב ברצינות על המות ועל קבורה, ועזה היתה משאלתו, שאם לא זכה לחזור בחייו לארץ תקותו, לפחות תועלינה שמה עצמותיו, ומשאלתו זו הביע לפני מותו בשירו "השבועה": השבעתי אתכם, אחי, אחיותי, אשר שמעו קול מנגינותי: עת יפקוד אותכם אלוהים, אז באחרית ימים יוצרו, העלו מזה את עצמותי, עלי אדמות נכר נפזרו.
(גם בשירו זה חלה ידי מטליאים, ולפי אחת הגירסאות נאמר בשורה האחרונה "קברוני בירושלים עירי", אף כי אין נוסח זה הולם את חרוזי השיר, ומכאן נמצא פתחון פה לתובעים, שעצמותיו תועלינה דוקא לירושלים). אחרי יסוד מדינת ישראל נשמעו דרישות בצבור להעלאת עצמותיו ארצה ולהוצאת כל שיריו מחדש; ואכן נטלה על עצמת הוצאת מ. ניומן בתל-אביב להוציא את כל שיריו בצירוף הקדמת העורך, דב סדן , וביוגרפיה מפורטת כתובה בידי אחיו ר' שמריהו אימבר . (היה רוב שנותיו מורה לעברית וללימודי קודש בבית-ספר עממי של הבארון הירש בעיירה יז'רנה בגליציה, עסקן צבורי שקדן, סופר עברי ואידי ומתרגם - הגיע לגבורות ביום ג' אדר א' תש"ח בארץ-ישראל; (ראה את הערך שלו בכרך זה) ואחותם נפטרה לא מכבר בניו-יורק בגיל שלמעלה ממאה שנה).
ביום שמחת תורה (כ"ג תשרי) תר"ע ביקרוהו רבים מחשובי היהודים שבניו-יורק בבית-החולים והוא שכב בקדחת איומה. אחרי צאתם נשאר אתו מכר אחד, והחולה פנה אליו בפקודה שישיר את "התקוה". האיש סירב, כי אסור להפריע את מנוחת החולים. .לפקודת אימבר הלך האיש לקרוא למשגיח המוסד וכשזה הרשה והאיש פתח בשירה קפץ החולה ממטתו ורקד בכל מאמצי כוחו. האיש נבהל והפסיק לשיר אחרי הבית השלישי ובקושי החזיר את החולה למטתו, ואחרי שעה קלה גוע אימבר וימת.
אחרי מותו פרץ סכסוך בדבר מקום קבורתו בין אגודות יוצאי זלוצ'וב ובילקאמין והבנקאי אשר מרכוס, שכל צד דרש לקבל את הנפטר לקבורה בחלקתו. אחרי בירורים זכתה בכבוד הזה אגודת יוצאי בילקאמין ונתנה בעדו 250 דולר לצדקה. בהלויתו השתתפו רבבות ובראש התהלוכה נישאה "התקוה" על לוח גדול. הספידוהו השופט זולצברגר , העסקן יוסף ברונדס , הרב-המטיף הנודע מאסליאנסקי, הרב זעף, ב. זמל, ד"ר י. ל. מגנס ואחרים.
בדירתו נמצאו שלש מזודות מלאות כתבי-יד (שירים בעברית ובאידית, מאמרים בענינים כלליים וביחוד בעניני קבלה באנגלית). קרובי הנפטר מסרו את הכתבים לשמירה זמנית בהנהלת בית-החולים "מוריה", ושם אבדו ולא נמצאו עוד.
יוסף טרומפלדור
נולד בפיאטיגורסק, צפון קאוקאז, רוסיה, א' טבת תרמ"א (21.11.1880 - לפי הלוח הישן), לאביו זאב (ממשפחה שמוצאה מפולין, נלקח בכח לצבא הרוסי בעודו נער רך, נמסר לחינוך בבתי גויים, שרת 25 שנה והצטיין במלחמת קרים בהגנה על סבאסטופול, עמד בגבורת נפש נגד כל הלחץ והפיתויים להתנצר, היה אחרי שחרורו רוקח ראשי בבית החולים היהודי ברוסטוב ע"נ דון. יהודי מסור כל ימיו, עד שנפטר בפיאטיגורסק - כבן 85 ב-1915) ולאמו פידוסיה בת משה אקסלבאנדנט (ילידת קאוקאז, נוטה להתבוללות גמורה, ממשפחה שלא מעטים מתוכה התנצרו).
בשנתו השביעית למד חצי שנה ב"חדר" והכריח את אמו - בפעם הראשונה בביתה - להכין פסח כשר ו"סדר" כמנהג ישראל, ואביו סיפק לו לקריאה ספרים על הגבורה והתפארת בישראל בימי קדם, כדי לחזק בכך את הרגש היהודי שבו. גמר בהצטיינות את בית-הספר העירוני, עמד בהצלחה בבחינת הכניסה לבית הספר הריאלי - ולא נתקבל, מפני שכבר נתמלאה מכסת האחוזים של המקומות, שהוקצבה - לפי חוק ה"נומרוס קלאוזוס" - בשביל תלמידים יהודים. אמו דרשה ממנו שיסיר את "המכשיול היהודי" מעל דרך התקדמותו בחיים ויתנצר, אך "אוסיא" הקטן (כך קראו לו במשפחה ברוסית) סירב בהחלט. נסע מרוסטוב אל אחיו הרמן , שהיה רופא-שינים בפיאטיגורסק, עיר משפחת אמו, למד את המקצוע והחל עובד בו. הרבה לקרוא בספרות, וביחוד הושפע מכתבי ל. טולסטוי וניסה לחיות על פי תורתו, שקד על לימודי ביה"ס התיכוני באופן פרטי, פיתח ואימן את גופו בתרגילים קשים, וכשהגיעה אליו השמועה על הרצל והציונות החל להתענין בה ובתולדות ישראל, ובין היהודים המעטים בעלי זכות ישיבה בפיאטיגורסק מצא אחדים שהצטרפו אליו לחוג ציוני והוא היה להם ליושב ומדריך.
בן 20 נבחן באוניברסיטת חארקוב והוסמך לרופא שינים. בן 22 גויס לצבא ונשלח לשרת בטולצ'ין שבפידוליה. עשה רושם טוב במראהו, באפיו ובהתנהגותו, מילא את כל חובותיו בנאמנות ובזריזות וסירב להשתמש בזכותו בתור בעל השכלה כדי לה