(משה) דוד רמז (דרבקין)
נולד בקאפוסט, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), י"ח אייר (ל"ג בעומר) תרמ"ו (1886), לאביו יחיאל ברבי דב , למשפחת דרבקין (מן הידועות ברוסיה) ולאמו חיה-רסיה בת רבי משה דויד למשפחת פאפערין. ידיעת המקרא קנה לו ב"חדרו" של "רבי" בעלנפש, אשר הבין לחבב על הילדים את הספר. מחרדת הוריו להחסירהו את קרבתם, לא נשלח מן הבית עם סיום חוק ה"חדר", כי אם המשיך ללמוד בבית, בין כתלי בית-אבא: תלמוד - מפי סבו רבי דב, מקרא וספרות - בעצמו, השכלה כללית - מפי מורים פרטיים, לסירוגין. בכח החנוך הזה, אשר ספר התנ"כ מלא בו תפקיד עיקרי, נוטעו בלבו מילדותו אהבת ישראל, הוקרת העבודה והדעת וחזון הגאולה לעם ולאדם - וחושיו היו ערים ורגישים לזדון הגלות ולחרפתה. מאורע אחד מזכרונות נעוריו העמיק להיחרת בלבו: לאחר תהלוכת הפגנה מהפכנית, רובה ככולה "גויית" - פועלי תריסר בתי חרושת ללבנים מזוגגות, אשר אדמת העיירה היתה מסוגלת לה - הופיע בעירה הגוברנטור בכבודו ובעצמו ואתו פלוגת "קוזאקים"... ובחור יהודי אחד, מן הפעילים בתנועה המהפכנית, הוצא מביתו לשוק והולקה בפומבי, במעמד הגוברנאטור.
כבן 17 עזב את הבית והלך לעיר הפלך, למוהילב. מקץ שנה הוזמן כמורה לחדר מתוקן בעיירה קרוצ'י, בו בפלך מוהילב, ושם נפגש עם דוד זכאי, חברו להוראה. מקרוצ'י יצא לורשה. יציאה זו חלה בשנה המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית - 1905. הוא הגיע כבר אז, בעמידתו הצבורית, למסקנה של אי-הזדהות עם אחת מן המפלגות, אשר הכו בתקופה ההיא את מחנה הפועלים היהודים לרסיסים (לאחר שעוד בהיותו בן שלש-עשרה החל להופיע בצבור כמזכיר-מתנדב לאגודה הציונית הכללית הקאפוסטית והיה ראשון למנין מיסדי סניף "פועלי-ציון", נוסח מינסק, בעירה, ולאחר שתהה על קנקן "ס.ס." ו"סיים", מבלי להיות חבר באחת מהן). באספות-הויכוחים ההמוניות החשאיות בסביבות ורשה, היתה קריאתו: ''אלה ואלה דברי אלהים חיים''. הוא האמין, כי ייתכן מאמץ מאוחד של המון בית ישראל בגולה, לשם פעילות לאומית והתגוננות נמרצת בגולה ולשם קידום העליה לארץ ישראל. מאז נדד מספר שנים על פני רוסיה (קיוב, חרקוב, ניז'ין, אורנבורג) - ותשובתו לקאפוסט ולקרוצ'י. התפרנס מן ההוראה והתוודע לאישי ציבור: עסקנים, מורים וסופרים, בכללם ז. י. אנוכי, אורי ניסן גנסין, יצחק גרינבוים, יצחק טבנקין, יחיאל הלפרין, יצחק אלתרנזן, ש. ביכובסקי . בעת ההיא פרסם כמה משיריו ב"השילוח", הראשון - בתקופת עריכתו של ביאליק. עד הקראו לצבא התכונן לבחינות בגרות ועמד בהן, בגמנסיה בעיר ילץ (פלך אורלוב). נקרא לצבא ונלקח לשירות ושוחרר, בזכות היותו בן יחיד, כעבור מספר שבועות, כשנתמלאה ממקום אחר המכסה הנדרשת. שם פניו לארץ, דרך קושטא. בשנת 1911 נתקבל למחלקת החוק של האוניברסיטה הקושטאית, בה נפגש ראשונה עם יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון . בשנת 1912 התנדבו שלשתם לצבא התורכי, אך מקץ כמה שבועות, משנוכחו כי נשק לא ינתן להם - כל עצם דבר התנדבותם של ''הסטודנטים הרוסיים" היה מופלא בעיני המפקד החזירו את מדיהם. השתהות נוספת בחוץ לארץ לא נראתה לו והוא חזר לרוסיה, לשם גמר ההכנות לעליה לארץ.
לאחר נשואיו את בת קרוצ'י, ליבה בת ר' שלמה הלל רמז (איש מעשה וירא שמים, מומחה לבירוא יערות, עלה לארץ בסכות תרפ''ג, נפטר בכ"ה חשון תרפ"ח. בתל-אביב) - עלו שניהם לארץ בחול-המועד פסח תרע"ג ושמם: אהבה ודוד רמז. בארץ פנו לקסטינה, היא באר-טוביה - ונתקבלו לקבוצה החקלאית, אשר נתאחזה במושבה אך זה לפני שנה ובין חבריה: שמואל יבנאלי, יוסף קליבנוב, זרח זרחי, יעקב ובמן ואחרים . הקבוצה לא הצליחה להכות שורש במציאות הקסטינית של אז. משנתפוררה הקבוצה, נאלץ לבקש עבודה כפועל חקלאי בכל מקום שהוא וזו נמצאה לו, באמצעות לשכת העבודה של יפו, באחוזה הלונדונית בכרכור. מחוסר תנאי דיור, מחוץ ל"חושה" אחת לתריסר בחורים, לא יכול היה לקחת שם את אשתו - וזו השתכנה בחדר שכור בהר שפיה. בבוקרן של שבתות היה משכים לדרך בורג' בנימינה ומטפס ועולה להרי זכרון ושפיה. עם כניסת תורכיה למלחמת העולם הראשונה - לצד גרמניה - נפסקה היניקה הכספית של האחוזה הלונדונית והפועלים פוטרו מאונס. אז העתיק את עצמו לזכרון יעקב ונקלט במספר המצומצם של הפועלים ב"חצר הכרמל" - אחוזת "בית לנגה" , אשר אך זה הוחל בחיצוב בורותיה ובנטיעתה ואשר הנאמן עליה, מטעם הבעלים, והשוקד לפרנסה באמצעים היה ד"ר הלל יפה. משנפגשו שניהם בעניני עבודה, נקשת בידידות אישית - ובמשך המל