וחבר ועדת הבניה, נלחם בתוקף למען עבודה עברית בהקמת מכון המים והגימנסיה, בלי להתחשב בהפרש בשכר העבודה, נלחם בהצלחה למען בחירת מקום יפה לבנין הגימנסיה ומכירת המגרש בשבילה בהפסד, ולהעצתו נקראה שם השכונה תל-אביב. פעל למען חידוש איחוד העדות בקהלת יפו, יזם לארגן את מרכז בעלי מלאכה ושכונתו, נלחם למען דמוקרטיזציה של הקהלת והנהגתה, ארגן את "חברה חדשה", שהרחיבה את שכונת תל-אביב ברפשה מחוצה לה את האדמה של שייך עלי, שעליה נבנה הרחוב הראשי של תל-אביב (שנקרא בתקופת השלטון הבריטי על שם הגנרל אלנבי) מדרך יפו-ת"א ועד ככר מגן דוד. תוך פעולותיו הרבות בארץ התפנה בכל שנה למסע תעמולה ברוסיה. כמנהגו לפנים, כדי למשוך נפשות ורכוש לבנין הארץ ועד קהלות סיביר הגיע במסעיו. הופעתו בקהלה יהודית היה פירושה שהוא בא לבקש כסף, אבל מחונן היה בקסם מיוחד, שלא הרתיע ממנו את האנשים, אלא להפך: הוא היה מסוגל לנטוע בהם את ההכה והרגשה, שלא לבקש מהם בא, אלא להציע להם עסק לטובתם. ואכן לא מעטים ברכו את היום, בו נעתרו לשידוליו וקנו קרקע בארץ או השקיעו כספים במפעלים, תמורת ניירות מודפסים בלשון הקודש, בלי כל גושפנקא של מוסד ממלכתי, וכשנמלטו אחרי מלחמת-העולם הראשונה מרוסיה בעירום ובחוסר כל ובאו ארצה, נתגלה להם שפסית-הנייר שנתן להם שיינקין שוה אלפי לירות ובעזרת רכושם שמצאו כאן יכלו לבסס את מעמדם מחדש.
בראשית מלחמת-העולם גורש מהארץ בגלל נתינות הרוסית. יצא לארצות הברית, הרבה לפעול להפצת הציונית וידיעות על ארץ-ישראל בעל-פה ובכתב, יסד את חברת "קהלית ציון " וארגוני ה"אחוזות" ועסק בניהולן, וכן עזר בארגון ובתעמולה ליסוד הגדוד העברי.
ב-1919 חזר ארצה והיה מנהל לשכת העליה של ההנהלה הציונית והמשיך לפעול לטובת מרכז בעלי מלאכה, ולאות תודה והכרה נקרא על שמו עוד בחייו הרחוב הראשי הגובל עם שכונת מרכז בעלי מלאכה.
הפעולה המשרדית בלשכת העליה לא סיפקה את מרצו הכביר ושוב יצא לארצות הברית לפעול בעניני "קהלית ציון", פיתוחה ופעולותיה בארץ וכן לפעול גם בשטחים אחרים במשיכת נפשות ורכוש לבנין הארץ.
נפגע ברחוב על-ידי מכונית ונהרג בשיקאגו, י"ג כסלו תרפ"ה, ואלמנתו הביאה אח"כ את ארונו ארצה ונקבר בבית-העלמין הישן בתל-אביב ליד קבר האחים של חללי פרעות מאי 1921.
פרסם הרבה מאמרים בובליציסטיים בחו"ל ובארץ בעברית, אידית ורוסית (אחד ממאמריו הגדולים, נגד היהודים העותומניים השטינו על הציונות בנימוקים פטריוטיים, פרסם (בשנת תרע"א) גם בחוברת מיוחדת בשם "דברי שלום ואמת" - מכתב גלוי לקהלות היהודים בתורקיה"), כמה חוברות בארה''ב בשנות מלחמת העולם על מצב ארץ-ישראל, למען הגדוד העברי ועוד. בתרצ"ה נאסף חלק ממאמריו ויצא בכרך מיוחד "כתבי מנחם שיינקין", כרך א', בעריכת א. הרמוני ובהוצאת מרים שיינקין; ועל שמו נקראה שכונת שיינקין (מיסודה של "קהלית ציון" בגבעתים.
בנותיו: קיילה ז"ל, דינה אשת ד"ר משה הראבן (בנו של הסופר יהודה שטיינברג) וביזווג שני נישאה לד"ר יוסף כרמין (נפטרה בת"א, כ"א אב תרצ"ג.
ד"ר יעקב יוחנן טהון
נולד בלבוב, גליציה, בערב-פסח תר''ם (26.3.1880) לאביו משה (שהוא גם אביו של הרב והמנהיג הציוני ד"ר יהושע טהון מקראקוב).
גמר גמנסיה ולמד באוניברסיטאות לבוב וברלין. היה ראש האגודה האקדימאית "אמונה" ויו"ר אגורת הסטודנטים "אוגניסקו" בלבוב ואחד משלושת חברי הנשיאות בכינוס הראשון של סטודנטים ציונים במזרח גליציה (לבוב 1903).
ב-1904 הוסמך לד"ר למשפטים ועבד בברלין במשרד לסטטיסטיקה ודימוגרפיה של היהודים, בתחילה, כסגן למנהל ד"ר ארתור רופין ואח"כ כמנהל. ערך את העתון שהמשרד הזה הוציא בגרמנית. קודם לכן פרסם מאמרים ב"ווסחוד", "פרזישלושץ" ויסד וערך את הירחון לנוער "מוריה" (בפולנית) בלבוב, ואח"כ ב"פוסישה צייטונג", ב"פרנקפורטר צייטונג" ובספרי השנה "די שטימה דער וואהרהייט". בברלין ערך במשך זמן ידוע את הירחון הציוני "אלט-נוילנד".
עלה לארץ ב-1907 והיה מ-1908 ועד 1916 סגן מנהל ואח"כ עד 1920 מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ומ-1921 ואילך מנהל חברת הכשרת הישוב.
נשא לאשה את שרה לאה בת ישעיהו בראט (ראה כרך א', עמוד 243) ואחרי פטירתה בתל-אביב ביום י'