פינס לשלש שנים למחוז נארים שבסיביר כאדם מסוכן לבטחון המשטר.
הדבר נודע לו בעוד מועד. קודם כל החביאו ד"ר יוסף רוזן (מנהל ג'וינט ברוסיה) בחדרו במוסקבה למשך לילה (ואף במקרים קודמים עזר לו, ביחוד בעבודה החלוצית, אפילו בסיכון מעמד עצמו), כדי שיספיק לגמור עבודה מסוימת בטרם ילקח למאסר ולגירוש. ממחרת התיצב בג.פ.או. ובגלל התערבותה האישית של מרת פשקובה , אשת מכסים גורקי , הורשה לנסוע למקום גירושו בלי לווי שוטרים. אח"כ, עקב השתדלותו של פ. סמידוביץ, סגן הנשיא של הס.פ.ס.ר. הורשה לעבור לעיר הגדולה טומסק, שם ישב תשעה חדשים (יחד עם ל. צנציפר, שמחה סברדלוב ואשתו, פאני גרינברג ועוד מגורשים בעוון ציונות) ועבד כמסגנן ומגיה בעתון הסובייטי המקומי. גם משם הדריך את החברים הצעירים שנשארו במרכז החלוץ במוסקבה, שלח רשימות ל"דבר", קיבל את העתון בחבילות-דואר פעמיים בשבוע ואחרי קריאה בו היה נשלח לחברים מגורשים במקומות אחרים. מטומסק יצא לבקר, לפי רשיון מיוחד, בישובים ובקולחוזים בסביבה וכתב על כך מאמר בעתון אתנוגרפי במוסקבה.
בטאשקנט נוסד קיבוץ חלוצי, שחבריו קראו לו "דן-יהושע", על שמו ועל שם חברו יהושע אלטשולר הנ"ל. גם זאת לא יכלה הייבסקציה לסבול וחיסלה את המשק שנה לאחר הוסדו.
עקב הלשנתו של גולה באשמה אחרת (בעוון סוציאל-דמוקרטיה), כי דן פינס עוסק גם במקום גירושו, בטומסק, בעבודה פוליטית אסורה, נאסר בסוף 1928, נערך חיפוש אצלו ואצל חברים אחרים, והוא הובל למוסקבה וישב שלשה שבועות בכלא המרכזי של ג.פ.או.
בינתים הגיש מרכז החלוץ בקשה לברר את ענינו מחדש, בנימוק שהוא היה תמיד בלתי-מפלגתי ומעולם לא הסתיר מהשלטון את יחסו החיובי לעליה ולעברית, ובכן אין מצדו שום סכנה לבטחון המדינה מאחר שאינו עוסק בפעולת-מחתרת סודית. מרכז החלוץ היה זקוק לשחרורו של פינס, שכן היה הוא היחידי שנשאר מהחותמים על בקשת הרשיון והתקנון של החלוץ, ואם הוא איננו משתתף בניהול הענינים הרי חסרה פעולת מרכז החלוץ את הבסיס החוקי. מאסרו בטומסק בא איפוא כתוצאה מההלשנה הנ"ל ובו בזמן פעלה בקשת מרכז החלוץ בעד העברתו למוסקבה לחקירה. כאן פעלו איפוא ביחד שני גורמים מנוגדים: אחד שנתכוון לרעתו ואחד לטובתו.
אחרי שלשה שבועות של מאסר וחקירה במוסקבה שוחרר. בעזרת ידידיו רמי-המעלה נתקבל שוב לראיון אצל סטאלין, אך ללא תועלת, כי סטאלין השיב בקיצור יבש: "אין לנו מה להתווכח. הציונים והחלוצים הוכיחו, כי הם נגדנו".
ב-1 במארס 1928 פורסמה פקודה מטעם קומיסאריון-הפנים הסוביטי על חיסול "החלוץ" ופוע"צ שמאל וכל סניפיהם ומשקיהם.
עוד בשנים 1922, 1923, 1924, 1925, 1926 הגיש בקשות (לפי דרישת מרכז החלוץ) להרשות לו לעלות לארץ, ולא נענה. אחרי שיחה זו עם סטאלין חזר על בקשתו. ושוב לא נענה. ב-1929 הגיש שוב את בקשתו, ואחרי שתיקה ממושכת מצד הג.פ.או. הודיע לו לארין-לוריא (מעורכי ה"פראבדה"), כי הג.פ.או. מוכן לתת לו את רשיון היציאה בתנאי שיחתום על התחייבות לא לחזור לרוסיה לעולם, ושאם בכל זאת יחזור אי פעם בדרך בלתי-ליגאלית או אפילו בויזה (שיקבל מקונסול סוביטי על-ידי התכחשות להתחייבותו), יהיה צפוי לעונש חמור ביותר בלי כל חקירה ומשפט. מקודם פקפק אם להסכים לצורה זו של יציאה מרוסיה, אך סמידוביץ ולארין וכן ד"ר רוזן שכנעוהו, שגם אם יסרב אינו מובטח מפני העונש החמור ביותר, ואחרי שחתם על התעודה הנ"ל נתנו פספורטים לו ולאשתו ולבנו לצאת לארץ-ישראל, ישר מאודיסה ולא דרך אירופה.
אחרי בדיקה יסודית בנמל אודיסה הפליגו באניה "נובורוסייסק" ובראשית אפריל 1930 הגיעו ליפו. מאז הוא חבר מערכת "דבר" נבחר כחבר למועצת ההסתדרות ולמועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל ולקונגרס הציוני ב-1939, עורך את ספר השנה של התאגדות העתונאים, יזם וערך את הירחון "טכניקה ומדע", השתתף עם המהנדס סעדיה גולדברג בקביעת מונחים כלכליים וטכניים לתכניון העברי בחיפה ולמוסדות אחרים והיה חבר הועדה הלשונית של העתונות העברית בארץ. עם התחלת מלחמת-העולם השנית יזם את יסוד המדור לחיפוש קרובים שליד הסוכנות היהודית והיה חבר המועצה של גופים שונים לארגון: העזרה ליהודי אירופה.
בדצמבר 1945 יצא בפעם הראשונה בשליחות ההסתדרות ו"דבר" לאמריקה, ומאז עשה שם כ-3 שנים (בהפסקות). נשא למעלה מאלף הרצאות באספות ובכינוסים של חוגים שונים: חברי אגודות מקצועיות יהודים ולא-יהודים, אנשי-השכלה, סוחרים, בעלי מלאכה וכן סטודנטים ופרופסורים. ממרס 1948 ניתן לו יום-יום. רבע שעה ברדיו WEVD בניו-יורק לשידור "קול ארץ-ישראל" (ידיעות על המתרחש בארץ) ומנהלי התחנה קבעו, כי בחדשי המלחמה בארץ האזינו 200 אלף איש לשידוריו יום-יום. בקיץ 1948 ובאביב 1949 הרצה בקביעות על ספרות עברית חדשה באוניברסיטת ניו-יורק, נשא הרצאות-אורח לסטודנטים ולפרופסורים בביה"ס העליון מכון-רוזבלט בשיקאגו, באוניברסיטת טכסאס, בבית המדרש למדעי היהדות (מכון שכטר) בניו-יורק בהאנטר קולג' בניו-יורק ועוד. הרצה ונאם באספות וברדיו בעשרות ערים וישובים בארצות-הברית, בקנדה ובמכסיקו. כתב מאמרים בעתונים ובקבצים באידית ובאנגלית, ביחוד ב"אידישער קעמפער", ב"פארווערטס", בקבצים