נדב אליו, וסירבו לקבלו משום שכפות רגליו ארוכות מדי (מספר נעליו 1/2 15 מדה-אמריקאי) ולצבא אין נעלים מתאימות בשבילו, כתב השופט העליון ברנ דייס מכתב המלצה למען קבלתו ("חונא ישתגע אם לא יהיה חייל"), אך גם המלצה רמה זו לא הועילה לבטל את המניעה הטבעית. שנים רבות אח"כ, כשדובר בראשונה על התכנית לחלוקת ארץ-ישראל, אמר הד"ר סטיפן וייז בחבורת מנהיגים ציונים, כי לא יתכן להסכים לגבולות מצומצמים כל-כך, שכן לא תספיק הארץ הקטנה למדרך כף רגלו של חונא... ומאז ועד עתה ניתן בחפץ לב מקום בעתונים הציוניים האידיים והאנגליים באמריקה ובעתונות העברית בארץ להערותיו הקולעות ולאמרותיו השנונות של חונא.
כשנדחתה התנדבותו של חונא לגדוד העברי היה מתחבא מבושה, כי רבים צעקו: "ציוניסט ומשתמט מהצבא". למזלו נגמרה המלחמה והחלה הפעולה הציונית בממדים נרחבים והוא השתתף ביסוד "קרן היסוד" באמריקה, ביסוד המגבית של ההסתדרות ובכל המפעלים לטובת ארץ-ישראל וכן בתסיסות הפנימיות בציונות האמריקאית, ותמיד נשאר נאמן לקו הוייצמני, אך דבר זה לא העיב את ידידותו עם ראשי כל הזרמים. השתתף כמבקר פרטי בשעה שנערכו הישיבות של ועידת הייסוד בלונדון ב-1920 ובקונגרסים הציוניים, ביסוד הסוכנות היהודית, ועוד, וגדולי אנשי-השם בכינוסים העולמיים ההם היו מרוצים להכיר את חונא מקרוב ולשמוע מפיו את דעת העם הפשוט, שכרגיל אינה מתגלה בבחירות רשמיות... היתה לו היכרות אישית גם עם אנשי שם לא יהודים, ביניהם נשיאי ארצותהברית וילסון, קוליג', הארדינג ופרנקלין רוזבלט, גימס מקדונלד, דין אצ'יסון ועוד, וכן עם גדולי הסופרים, העתונאים, החזנים והאמנים היהודים (בהשתדלותו קיבל מוריס שווארץ לעבודה בתיאטרון האירי האמנותי שלו את מוני ויזנפריינד - שהגיע אח"כ לפרסום עולמי בשם פאול מוני - בשכר 1/2 1 דולר בעד כל הופעה), וגם את ראשי הקומוניסטים היהודים (הוא הכיר בארץ מאנשים אלה את מלן אפשטיין והשתדל בהצלחה בעד סילוקו מכאן). כן היו לו קשרי ידידות והיכרות עם הרבה עשירים יהודים והשפיע עליהם שיבקרו בארץ וישקיעו בה מהונם, וגם כיום ממשיך הוא בהשפעה זו בחליפת מכתבים ובשיחות אישיות עם התיירים ממכיריו. בין מכריו היה גם לואי מרשל ואתו שוחח מרשל את שיחתו האחרונה לפני מותו, בה הביע את נאמנותו לציון.
בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם בא ארצה עשר פעמים לביקורים ממושכים בארץ, על-פי רוב בסמוך לזמני הקונגרסים הציוניים, והיה בן-בית במידה שוה בניו-יורק ובתל-אביב, - ובשובו לשם היה מביא להמוני ידידיו ומכיריו בכל שדרות הצבור היהודי דרישת-שלום חיה מהארץ ושפע של רשמים מהמתרחש ומהמתחדש בה. באמריקה ראה את עצמכנציג המגלם באישיותו את ארץ-ישראל והמפעל הציוני ובהתאם להחלטת הקונגרס בנוגע למוסדות ההסתדרות הציונית נזהר מכל פגיעה פומבית בחוקי השבת והכשרות לפי תורת ישראל.
בעזרת יהודים טובים חיסל את ישיבתו בגולה, ובשנת תש"ז עלה להשתקע בארץ. מסר את כל הון הכסף שברשותו כעזבון בחיים לקרן הקימת לישראל, חי על הפנסיה שהוא מקבל מהקרן (ושלדעת רבים היתה מגיעה לו אף בחנם בעד הקדשת כל חייו לתנועה הציונית), ואת תפקידו כמבטא דעת העם ב"מדינה היהודית בדרך" ממשיך הוא למלא במדינת ישראל בארצה.
ד"ר אליהו פורצקי
נולד בטלחאני, מחוז ברנוביץ, פולין, י"א שבט תרס"ה (17.1.1905), לאביו אלחנן ולאמו סופיה בת עקיבא אברמוביץ .
למד בחדרים ובישיבה בוילנה. פרש להשכלה, גמר גימנסיה רוסית בוילנה, יצא ללמוד באוניברסיטת באזל בשווייץ והוסמך לדוקטור לפילוסופיה. בשנות לימודיו שם היה מזכיר ההסתדרות הציונית המקומית וחבר הועד של האיגוד האקדימאי היהודי, ועד שנת 1931 השתייך ל"התאחדות" - צ. ס.
ב-1931 יסד וערך בריגה את עתון-הערב האידי "אוונטפאסט", השתתף ב"צייט" וב"טאג" הוילנאים וב"מאמענט" הוארשאי.
עלה לארץ ב-1935. יסד את העתון היומי העברי הראשון בחיפה בשם "הכרמל" (יצא אח"כ בשם "הד הכרמל"). יסד וערך את העתונים "חדשות הערב" ו"המדינה" וכותב ב"דבר" וב"הארץ" ומשמש כפרשן מדיני ב"קול ישראל".
במלחמת-העולם השנית שירת כמתורגמן בצבא הבריטי.
ב-1944 נשא לאשה את שרה בת שלום וולאד.