פעיל בחיים הצבוריים והתרבותיים. חבר לשכת "המכבים הקדמונים", אח בלשכת "שער ציון" של בני ברית, חבר מועצת בנק למלאכה, ועד מושב זקנים, גבאי בבית-הכנסת "תחכמוני". היה מראשוני החזנים המתנדבים בצריף-התפילה של שכונת תל-אביב בשנותיה הראשונות, היה עובר לפני התיבה בימים נוראים בערי הארץ ובמושבותיה ואת שכרו נדב למוסדות-חסד, ובהשתדלותו ובעזרתו נבנה בית-הכנסת באבן יהודה. פעיל באגודת חובבי החזנות והשירה העברית, מראשוני החברים באגודת עונג שבת, שהחלה לערוך את מסיבותיה בראשות ח. נ. ביאליק בבית י. ל. גולדברג , בבית-הספר "שולמית", בגימנסיה הרצליה עד שקבעה את משכנה הקבוע באולם "אהל שם", ועד היום הוא חבר מתמיד במסיבותיה ומנעים זמירות שבת בפתיחתן.
צאצאיו: הרצליה אשת הרי סיל (חבר מועצת בתים), בן-עמי (אדריכל בתל-אביב), ד"ר רחום (בלונדון), שירת בדרגת קפטין בצבא הבריטי, נשוי לכר מלה בת יהודה נדיבי ).
ראובן רובין (זליקוביץ)
נולד בגאלאץ, רומניה, חשון תרנ''ד (13.11.1893), לאביו יואל (בר אוריין, סוחר) ולאמו צפורה בת הרב ישראל רבינוביץ (דיין בהארלוב). (דודו הוא הפרופ' זלמן שכטר , יוצר הסמינריון למדעי היהדות בניו-יורק וחוקר ה"גניזה" הקאהירית).
למד בחדרים ובישיבה פרטית ובן 11 השתתף עם חבריו בארגון נוער ציוני ויסוד הספריה "עבריה" בגאלאץ. המשיך ללמוד בבית-ספר יהודי למסחר ובגימנסיה רומנית, הצטיין וגמר ב"כתר" ובמדליה של זהב.
בתרע"ב עלה ירושלימה ולמד שנה ציור ב"בצלאל", וכשחזר לביקור קצר לרומניה יצר יחד עם יעקב בוטושאנסקי (אח"כ עורך ה"פרעסע" בבואינוס איירס), מוטיה רבינוביץ והמשוררים יעקב גרופר ויעקב שטרנ ברג תנועה ציונית תרבותית צעירה בשם "ליכט". יצא לפאריס ולמד שנה וחצי באקדמיה לאמנויות היפות, ואח"כ סייר בגלריות ובמוזיאונים באיטליה ובגלל נסיבות מלחמת-העולם הראשונה הוכרח לחזור לרומניה ועסק שלש שנים בעבודה במסחר ובבתי-חרושת ובשעות הפנאי עסק בציור. אחרי המלחמה עבר לצ'רנוביץ והתמסר רק לציור. שם ארגן חבורה של אנשי אמנות ותרבות, ביניהם המשורר אליעזר שטיינברג, הסופר ביקיל והצייר קולניק , וניסה את יכלתו גם בכתיבת שירים באידית, בעתוני רומניה ואמריקה.
ב-1920 נסע עם קולניק לניו-יורק וסידר את התערוכה הגדולה הראשונה של יצירותיו, בהנהלת אלפרד סטיגליץ , חלוץ האמנות המודרנית באמריקה, וזאת היתה התערוכה הראשונה של אמנות יהודית מקורית בגלריות הגדולות בניו-יורק, שהביאה לו הצלחה גדולה.
בתחילת 1922 חזר ארצה, התישב בצריף בתלאביב והמשיך לצייר וב-1923 סידר את תערוכתו הראשונה בארץ במגדל דוד שבירושלים בחסותו של המושל סיר רונלד סטורס, שעם כל התנגדותו הפנימית למפעל הציוני לא יכול להשתמט מהחובות של חובב אמנות. אך הנציב העליון סיר הרברט סמואל סירב רשמית לכבד את התערוכה בביקורו בגלל קאולטרה-מודרנית של הציורים, שהיתה בניגוד לטעמו השמרני האישי. פגיעה זו בחופש היצירה נתנה דחיפה להתארגנות האמנים באגודת הציירים והפסלים בארץ, שלועד הראשון שלה נבחרו הוא והפסל מלניקוב והצייר זריצקי, ואח"כ היה במשך כמה שנים יו''ר האגודה.
מ-1923 ואילך הציג את יצירותיו בגלריות בינתיים ודרוייה בפאריס, בגלריות טוט ולסטר בלונדון, בגלריות שונות בניו-יורק, סאן-פראנציסקו ולוס אנג'לס, ועור, וכן בתערוכות קיבוציות של גדולי האמנים בצרפת, אנגליה ואמריקה ובכל מקום גמרה עליו הבקורת את ההלל. גם בארץ הציג כמה פעמים את יצירותיו בתערוכות מיוחדות ב"בצלאל- בירושלים ובמוזיאון תל-אביב (שהיה אחד ממיסדיו והמוזיאון נפתח חגיגית בתערובת יצירותיו בחסותו של המיסד מאיר דיזנגוף ) וכן בתערוכות קיבוציות רבות של אמני הארץ.
עבודותיו בצבעי שמן ומים וברישומים הוציאו לו מוניטין בינלאומי בתור הצייר הלאומי של ארץ-ישראל. הוא הראשון שהצליח להעלות על הבד והנייר את אופי הנוף ואור השמש של ארצנו, נוף של עצי זית ופרחי השרון, ואחת מיצירותיו אפשר להכיר בין אלף תמונות אחרות לפי הטכניקה והצבע המיוחדים לו שפיתח במשך 30 שנות עבודה. את ההגדרה וההערכה האופינית והקולעת ביותר למהותו האמנותית נתן ח. נ. ביאליק ב"הארץ" (18.2.26): "חלוץ האמנות, קדם בזה את כל יתר החלוצים, בה ראה וכבש. ואשרי ראובן שזכה לדבק בא"י בעצם פריחת כשרונו. כאן מצא את עצמו וכאן שחקה לו שעתו להגביה קומתו. אם יש צייר אמן אחד שהוא קבוע בא"י ממש, שקנה בה את עולמו ונתיחד בה - ראובן הוא האחד, ומי