עדיין אסורה היתה כל התארגנות צבאית של הישוב, שהשלטון הבריטי התנגד לה בפועל, במאסרים ובמשפטים, והיה צורך להכין את הכח העברי בהסואה, ל"שרות העם", נתמנה ליו"ר "מרכז המפקד לשרות העם", שהוטלו עליו כל התפקידים של שלטונות הגיוס במדינה רבונית לעבד בפקודו הישיר של שר הבטחון, ותפקידים אלה גדלו והלכו עם התחלת המלחמה הערבית הבלתי-סדירה ועוד יותר משפתחו מדינות ערב מלחמה סדירה למיגור מדינת ישראל, ועל המרכז הוטל לערוך גיוס טוטאלי במהירות המכסימלית, וכן לשפוט את המשתמטים, לפקח על היציאה מהארץ, להביא הביתה את בני הארץ הפזורים בארצות נכר והסדרת הענינים עם הכוחות הצבאיים של ארגוני המחתרת. והודות למרץ הרב ולכושר הארגוני שהשקיע במפעל זה הביא הגיוס את התוצאות המכסימליות להגדלת הכח הצבאי של הישוב והמדינה להצלתה מידי אויב ולהאדרת כבודה בעולם, וכל זה נעשה בצורה ההולמת של סדר וגישה צבורית ישרה ; המשיך בתפקידו זה עד שפעולת הגיוס עברה למשרד הבטחון כאחד השרותים הסדירים של מנגנון המדינה. בתפקידו זה נתן את חלקו הגדול במפעל ההיסטורי של ימינו, בהקמת הצבא הראשון לעם ישראל העצמאי, כדברי ראש הממשלה במכתבו אליו עם סיום תפקידו.
ממיסדי הועד לקשרי ידידות "ישראל" - ארצות הברית וחבר הנהלתו (1949).
בנותיו: שרה, בלהה .
ד"ר אמיל מרגוליס
נולד בסוסנוביץ, פולין הרוסית, בקיץ תרל"ן (16.7.1877), לאביו מוריץ ולאמו קלרה לבית סיסמן . אחרי גמרו את בית-הספר העממי שלחוהו הוריו להתחנך באוירה חפשית יותר, בביליץ (בילסקו) שבשלזיה האוסטרית. אחרי גמרו את הגימנסיה שירת שנה בצבא האוסטרי ואח"כ למד באוניברסיטאות וינה, מינכן, ציריך וברלין, וב-1901 הוסמך לדוקטור למשפטים באוניברסיטת וינה. התמחה שנתים בבתי משפט ואח"כ במשרדי עורכי-דין במקומות שונים בבוהמיה והשתקע כעו"ד בעל משרד עצמאי ב-1910 בלייטמריץ שבבוהמיה הצפונית.
נשא לאשה את פרדריקה (פריצי) בת ארתור שוייאר מטפליץ- שיינאו (אחות ד"ר מרים שוייאר גולדס , מפעילות ויצו בתל-אביב).
ציוני פעיל מ-1901 ואילך. ארגן אגודות ציוניות בבוהמיה הצפונית ואח"כ ביתר חלקי אוסטריה-הונגריה. נבחר לקונגרסים הציוניים והיה במשך שנים רבות הממונה על הענינים הארגוניים ועו"ד הקונגרס, ומ-1923 מראשי האופוזיציה הלאומית וממיסדי המפלגה הראדיקאלית בציונות (ביחד עם ד"ר רוברט שטריקר ואחרים). פרסם כמה חוברות ציוניות ומאמרים בהרבה עתונים ציוניים וביחוד ב"זלבסטווהר" הפראגאי וב"יידישה פולקסשטימה" בברין, בהם השתדל להדק את רגש הקוממיות היהודית ולעקור את שרשי תסביך הנחיתות המביא להתבוללות.
אחרי שרתו במלחמת-העולם הראשונה כקצין בצבא אוסטריה-הונגריה בחזיתות רוסיה ואיטליה חזר הביתה לצ'כוסלובקיה המשוחררת, שנתנה חופש. ושויון למיעוטים, ומיד נכנס לפעילות צבורית יהודית במסגרת התנאים החדשים ולמלחמה משפטית לזכויות היהודים גם ביתר הארצות. נבחר למועצת העיר לייטמריץ כנציג המיעוט היהודי. השתתף ביסוד ועד הקהלות בבוהמיה והועד העליון של הקהלות בכל החלק הצ'כי של צ'כוסלובקיה (בוהמיה, מוראביה ושלזיה) והיה סגן יו"ר בשני הארגונים. במלחמה לזכויות היהודים בארצות מגוריהם. היה חבר הועד הפועל של "ועד המשלחות היהודיות" (ליד ועידת השלום ואחריה) והקונגרס היהודי העולמי, יצר בצ'כוסלובקיה את הליגה היהודית למען חבר הלאומים והשתתף כנציג העם היהודי (על חשבון עצמו) בהרבה ועידות וקונגרסים בינלאומיים להגנת זכויות המיעוטים. מ-1927 עמד בראש המפלגה היהודית בצ'כוסלובקיה, שמ-1929 היו לה נציגים נבחרים בפרלמנט.
אחרי השתלטות היטלר על גרמניה והתחלת דיכוי היהודים, לנוכח שתיקתן של מעצמות-המערב הפייסניות, חיפש הזדמנות להכריח את המעצמות ודעתהקהל הבינלאומית לא להתעלם מזכויות-האדם של היהודים במדה שהן מובטחות בחוזים בינלאומיים, וביזמתו נמצא יהודי אחד, ברנהיים , משלזיה העלית שסופחה חזרה לגרמניה, וזה הסכים לתת לד"ר מרגולים יפוי-כח לתבוע בפני חבר הלאומים את זכויותיו שקופחו על-ידי התחוקה הנאצית, והודות להופעתו האמיצה של הד"ר מרגוליס הוכרח היטלר, בתוקף החלטת חבר הלאומים, לדחות לזמן-מה את הפעלת חוקי הרשע בשלזיה העילית.
כשכבשו הגרמנים ב-1938 את חבל הסודטים, ובכללו את העיר לייטמריץ, עבר הד''ר מרגוליס לפראג ושם הפעיל את כשרונו הארגוני לעזרת זרם הפליטים היהודים מחבל הסודטים. וכשהתקרב המשטר